עוגת יום הולדת היא בדרך כלל אחד הדברים הפשוטים והמובנים מאליהם בילדות. אבל עבור ילדים מקיבוץ בנגב המערבי שנעקרו מבתיהם אחרי 7 באוקטובר, גם היא הפכה למשהו אחר. מחקר חדש של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב שהתפרסם היום (חמישי) מצא כי דווקא העוגות שנאפו עבור הילדים בזמן שחיו במלון באזור ים המלח הצליחו ליצור לרגע תחושה של בית, שגרה ושליטה בתוך מציאות שהתפרקה.
המחקר, שערכו משכית הודסמן, פרופ' אורטל סלובודין ופרופ' ניר אביאלי, עקב אחר יוזמה שנולדה בימים הראשונים שלאחר 7 באוקטובר. הכול התחיל כשאחת האימהות שפונתה עם ילדיה למלון חיפשה עוגת יום הולדת ולא הצליחה למצוא באזור מקום שיוכל להכין אותה.
משם נולדה קבוצת ווטסאפ של אימהות מערד. הן אפו, קישטו ושינעו עוגות לילדים שפונו מבתיהם. עם הזמן הפך המיזם למערך של ממש, ובמסגרתו הוכנו יותר מ-80 עוגות. אלא שמה שנראה בתחילה כמו מחווה קטנה לילדים קיבל משמעות אחרת ככל שהזמן עבר.
"אחד הרגעים שנחרטו בי היה סביב יום הולדת של ילדה שלא רצתה לחגוג, משום שחברה שלה נחטפה", סיפרה הודסמן, שהובילה את המיזם ובהמשך חקרה אותו. "אמא שלה אמרה לנו: 'לא נחגוג, רק נציין'. המשפט הזה נשאר איתי".
לדבריה, זו הייתה המציאות שבה נערכו ימי ההולדת: החיים המשיכו והילדים גדלו בשנה, אבל מסביב היו עדיין אובדן, דאגה ואי-ודאות. "יום ההולדת מגיע גם כשהבית איננו, גם כשהקהילה באבל וגם כשהשמחה עצמה נעשית מורכבת".
"שאלה כזאת לא שואלים בקיבוץ שלנו"
גם שאלות פשוטות לחלוטין קיבלו פתאום משמעות אחרת. הודסמן מספרת על עוגה שהייתה צריכה להספיק לילדי הגן. כששאלה את אחת האימהות לכמה ילדים להכין אותה, קיבלה תשובה שלא שכחה. "היא אמרה לי ששאלה כזאת לא שואלים בקיבוץ שלהם", סיפרה. "בגן שלהם נרצחו ילדים, גננת והורים. לאט לאט הבנו גם מה נכון לשאול ומה לא".
ימי ההולדת עצמם התקיימו בתוך אותה מציאות. לדברי הודסמן, לעיתים ליד שולחן יום ההולדת בלובי המלון התקיימה שבעה על חטוף שנרצח, ובפעמים אחרות הוצב בסמוך מסך שעליו הוקרנו תמונות משובם של חטופים.
דווקא בתוך המציאות הזאת מצאו החוקרים כי לעוגה הייתה משמעות גדולה בהרבה מהחגיגה עצמה. המשפחות איבדו את המטבח, את חדר הילדים ואת הסביבה שבה נהגו לציין ימי הולדת, והעוגה הכניסה לרגע למלון משהו מוכר מהחיים שהיו קודם. "השגרה אינה באמת חוזרת, אבל אפשר ליצור 'שביבים של שגרה'", תיארה אחת האופות במחקר.
לא רק לקבל עזרה
המחקר נערך בין אוקטובר 2023 לפברואר 2025 וכלל תצפיות, ראיונות עומק וניתוח חומרים דיגיטליים. במיזם השתתפו 76 מתנדבים ומתנדבות, בהם כ-60 נשים, וכן כ-20 אימהות מהקהילה שפונתה. אחד הדברים שזיהו החוקרים לאורך התקופה היה השינוי שעברו המשפחות עצמן. בתחילת הדרך הן קיבלו בעיקר את מה שהמתנדבות יכלו לתת. בהמשך האימהות החלו שוב לבחור: איזה טעם הילד רוצה, באילו צבעים תהיה העוגה, איזו דמות תופיע עליה ומה יהיה כתוב.
"בתוך מציאות שבה כמעט כל הבחירות נלקחו מהן, כל בקשה קטנה סביב עוגת יום הולדת יכלה להפוך למעשה של הורות, בחירה וסוכנות", הסבירה הודסמן. החוקרים מכנים את התופעה "פונדקאות העוגה": האם עדיין מחליטה איזו עוגה הילד שלה יקבל, אבל אם אחרת מבצעת עבורה באופן זמני את הפעולה הביתית והאינטימית של הכנתה.
לצד זה זיהו במחקר גם את מה שהם מכנים "תשישות הקבלה". קבלת סיוע שוב ושוב, מצאו החוקרים, יכולה להפוך בעצמה למעמסה רגשית. חלק מהאימהות התקשו עם העובדה שאינן יכולות לבצע בעצמן פעולות פשוטות שעשו עבור ילדיהן לפני הפינוי. היכולת לבחור ולתכנן את העוגה החזירה להן לפחות חלק מהשליטה הזאת.
"העוגה אינה מחליפה את האובדן"
המחקר מעלה גם שאלה רחבה יותר על החיים של משפחות שנעקרו מבתיהן. פתרון מגורים ומזון נותן מענה לצרכים הבסיסיים, אבל לא בהכרח לדברים הקטנים שמרכיבים בית ומשפחה - ארוחה מוכרת, טקס משפחתי או עוגת יום הולדת.
במקרה הזה היו אלה מתנדבות שמילאו את החלל. החוקרים מדגישים כי עוגה אינה יכולה לתקן את מה שאבד, אבל היא יכולה לייצר לרגע "נקודת אור" ולתת לילד ולהוריו משהו מוכר להיאחז בו.
עבור הודסמן, דווקא הרגעים הקטנים האלה הם לב הסיפור. "החשיבות של המחקר היא לא רק בחזרה לשגרה ושיקום", אמרה, "אלא באופן שבו אנשים מנסים להמשיך את החיים בתוך השבר, ולשמר באמצעות פעולות יומיומיות קטנות רציפות, הורות, שייכות ותחושה כלשהי של בית".