קרוב לשנתיים חלפו מאז הטבח הנורא שביצע חמאס בעוטף עזה, וכעת הולכת ונשלמת חזרתם של רבים מתושבי הקיבוצים שפונו. אך לצד מי ששבים הביתה, יש גם מי שמסרבים לחזור - כל עוד רעשי המלחמה נשמעים והחטופים לא חזרו.
"אני לא חוזרת לקיבוץ כשהחמאס לא הוכרע"
מירב כהן, חברת קיבוץ עין השלושה, פונתה מביתה ב-7 באוקטובר אחרי שעות ארוכות בממ"ד. מאז היא מתגוררת בנתיבות יחד עם תושבי הקיבוץ, שחלקם כבר החל לחזור. "אני לא מתכוונת לחזור לקיבוץ כרגע", היא אומרת. "יש עדיין לחימה - אני לא חוזרת. גם אחרי שתסתיים הלחימה, אני לא בטוחה שאחזור. רק אם אקבל את הרושם שאפשר לחיות שם בביטחון".
לפי התכנון, עד סוף אוגוסט ישובו לקיבוצים מי שבתיהם לא נהרסו ונשרפו. אבל כהן אינה מתכוונת להצטרף אליהם: "חלק מתושבי הקיבוץ כבר התחילו לחזור, ויש שלושה שבועות של 'החזרה הביתה' עד 24 באוגוסט. אני לא חוזרת עד שהחמאס יוכרע והחטופים יחזרו".
"היינו יום שלם בממ"ד בלי אוכל ובלי מים"
אבישי אדרי, תושב קיבוץ נחל עוז, עבר לעוטף עזה בשל ציונות לאחר מבצע צוק איתן. ביום הטבח, מחבלים ניסו לפרוץ לביתו בזמן ששהה בממ"ד עם אשתו וילדיו. "חשבנו שמדובר בעוד סבב רקטות ונכנסנו לממ"ד. אבל תוך דקות שמענו ירי וצעקות בערבית - זה היה שונה. החבאנו את הילדים, החזקנו את הידית כדי שהמחבלים לא ייכנסו. אין מים, אין אוכל, אין חשמל - שעות של פחד, צעקות ופיצוצים. הם רצחו את השכנים שלי".
מאז הוא שוהה עם משפחתו בקיבוץ משמר העמק. "לחזור לקיבוץ זו סגירת מעגל - אבל כרגע זה לא יקרה. הפיצוצים עדיין מרעידים את האזור, והשבוע קליע הגיע לתחומי הקיבוץ. אנחנו גרים מול שכונת שאג'עיה, וזה עדיין שדה קרב. אי אפשר להחזיר את הילדים ככה - גם בגלל הסכנה הפיזית וגם בגלל הפצע הנפשי".
לדבריו, "אנחנו דורשים ועדת חקירה ממלכתית. לא מוכנים לחזור למציאות של טפטופים וסבבים. עד שהמצב יתייצב - נישאר במשמר העמק. אם יבשילו התנאים, נחזור. אבל כרגע - לא. ויש חטופים שחייבים לחזור".
"זה לא הזמן לחזור עם ילדים קטנים"
גם עמיר אדלר, תושב נחל עוז, עדיין לא מוכן לחזור. מחבלי חמאס פרצו לקיבוץ דרך השער האחורי - וביתו היה הראשון שניסו לחדור אליו. "היינו 19 שעות נעולים בממ"ד, 12 מתוכן בלי חשמל, עם קצת מים. כל הזמן שמענו ירי ופיצוצים. הם פוצצו לנו את הרכבים עם טילים. רק באחת בלילה חולצנו".
מאז הוא שוהה עם משפחתו במשמר העמק: "הגענו בלי כלום, והם דאגו לנו להכול. חיינו שבעה חודשים בחדר קטן, אחר כך עברנו לקרווילה. בינתיים אני מגיע לקיבוץ כמעט כל יום - לשקם את מטעי האבוקדו והבננות, אבל לא לגור שם. זה עדיין לא הזמן".
לדבריו, "יש לי שלושה ילדים קטנים. עם המצב הזה - אי אפשר לחזור. רק השבוע נכנס כדור תועה לקיבוץ. נוכל לשוב הביתה רק אחרי שהמלחמה תסתיים ויוחזרו החטופים - עמרי, מירן, כולם. אז ורק אז נחזור".