תמיד הרגשתי שהצפון הוא פחות משאר המדינה. הרגשתי את זה בעיקר בנסיונות שלי להיות אמא, אבל היום אני מרגישה את זה יותר מתמיד ונמאס לי להיות שקופה, נמאס לי להרגיש נזקקת.
נמאס לי שבמלון אנחנו צריכים לבקש אישור להכניס קומקום לחדר. נמאס לי שהילדים שלי הפסיקו לאכול וחזרו לבקבוק.נמאס לי שאין להם מרחב לשחק, בכל זאת - תאומים. נמאס לי ממתווכים שעובדים דרך "המתווה", וגם אצלם להרגיש כמה אנחנו לא מעניינים אותם. נמאס לי ממשרדי הממשלה שלא רואים אותנו.
נמאס לי שהחיים שלי בידיים של אחרים והם יחליטו אם אני נשארת בבית או לא. נמאס לי מהפינוי העצמי ומבעלי דירות שבגלל שאנחנו מפונים יושבים מולי ועושים לי חישוב של כמה אני בעלי והילדים "מקבלים מהמדינה" ולא עושים חישוב של כמה הוצאות יש לנו בחיים שלנו, שעצרו מלכת, ולא אכפת להם שיש לי תאומים בני שנה ושמונה חודשים.
די, נמאס לי שלכולם אכפת רק כמה כסף המדינה נותנת לי, שאומרים לי "מה את בוכה, את בחופשה על חשבון המדינה", ולא רואים את מה שאנחנו עוברים, לא רואים את הנפש שלי, של הילדים שלי, של ההורים שלי בני ה-60+ שעקרו אותם מהבית, שבכל המלחמות בעבר הם לא עזבו את העיר לדקה.
נמאס לי שאף אחד לא רואה את החרדה שלנו מהיום שאחרי. נמאס לי שאנשים חושבים שלהיות מפונה זה קל. כואב לי שאני נשברת ורוצה לחזור לאזור מלחמה כי אין לי כוחות נפשיים לעוד מעבר, לעוד בעל דירה שלא אכפת לו מאיתנו, שלא אכפת לו מהדירה שהוא משכיר לנו, לעוד בעל דירה שחושב שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה שהוא משכיר לנו את הבית שלו. אין לי כוח לעוד מתווך דירות שיבטיח לי הבטחות בלי שחר.
נמאס לי להרגיש בתור אמא שאני לא מספקת לילדים שלי את הצרכים הבסיסים כמו ביטחון, יציבות וקורת גג נעימה. נמאס לי להרגיש שכל מקום הוא לא הבית שלי.