יום אחד בלבד לאחר חזרת התלמידים ללימודים, ואיתם חזרו היום (שני) גם האזעקות לעיר שדרות. עבור משפחות מסויימות, מדובר היה בהצפה מחדש של הטראומה מאותה שבת שחורה. משפחות אחרות היו חסרות אמונה, וסירבו לחזור לעיר: "אף אחד לא יכול להגיד ששדרות בטוחה".
מורן סיוסה אומנם חזרה לשדרות עם ילדיה, אבל לא הופתעה לגמרי מירי הטילים. "הרקטה מחזירה את הפחד והחשש", היא מספרת, "זה היה לנו ברור, חיכנו למטחים של החמאס בזמן שהילדים חזרו לבית הספר. לא הופתענו מהצבע האדום". אולם, על אף החזרה למציאות הקשה, סיוסה התעקשה כי לתושבים עדיין יש אמונה בצה"ל. "ידענו שלא יהיה שקט, אבל מיד לאחר האזעקות שמענו את התגובה של צה"ל וזה קצת החזיר לנו את הביטחון", היא סיפרה.
רויטל חרמון לעומתה, סירבה לחזור לשדרות ונשארה במלון המפונים, רחוק מהעיר. "ידענו שהרקטות יחזרו והאיום הרקטי תמיד יהיה. שורה תחתונה אף אחד לא יכול להגיד ששדרות בטוחה", היא מסרה, "ההבטחה שיהיה ביטחון בחזרה ללימודים התבררה כלא נכונה, המדינה קנתה אותנו תושבי שדרות בכסף, שקט אין. הדבר היחיד שיבטיח לנו ביטחון זה שהחמאס יוכרע וצ"הל ישאר ברצועה, כל עוד זה לא יקרה, לא שקט בשדרות".
מורן הילה מדמוני שיתפה כי היא וילדיה היו בשדרות כשהאזעקה נשמעה. עבורם, הייתה זו חזרה אל הטראומה של מתקפת חמאס בשבת השחורה. "אזעקת 'צבע אדום' פילחה את השקט המדומיין בשדרות, מאז 7.10 ילדיי לא שמעו את צמד המילים המצמרר שחודר עמוק לנשמתם", היא משתפת.
בשיר שכתבה היא מציגה את רגעי החרדה המלווים לאזעקה. "בני ידידיה, שיצא באומץ רב כמה שעות לפני לפארק המשחקים, רץ בבכי למיגונית תוך רעידות. קפצתי מהמיטה בשאגה,, ידידיה! איפה ידידיה?! בעלי שרץ לממ"ד לסגור את חלון הברזל מבוהל כמו שלא ראיתי מאז השבת ההיא, ובאמוק רץ לרכב לחפש את הילד. ואני הלביאה מביטה בעיינים מזוגגות ודופק מואץ מצלצלת לחבר ומבקשת לחבק חזק את בני שעומד לידו", היא כותבת.
"החזירו אותנו לתופת המטורפת כי סיפרו לנו שאפשר לחזור", מאשימה מדמוני, "שכבר לא מסוכן על פי דבריו של פיקוד העורף. "ואני מרגישה כי הם הפנו לנו עורף ובמקום לדאוג לשלומנו, מפקירים אותנו שוב בידיי מי שמבקש להרגנו".