הצעירה ענבל ליברמן בת ה-25, רבש"צית קיבוץ ניר עם שבעוטף עזה, שמעה עם תחילת הלחימה באזור לפני ארבעה ימים רעשים שונים מרעש המטחים שרגיל הקיבוץ לספוג זה שנים. בתושיה בלתי נתפסת היא החליטה להיות נאמנה לתחושת הבטן ופתחה בשורת פעולות - שלימים התבררה כזו שהצילה את הקיבוץ.
לפי עדויות התושבים, מיד עם האזעקות הראשונות בשעות הבוקר המוקדמות בשבת כינסה ענבל את כיתת הכוננות בקיבוץ. זאת, כתמיד ולפי ההנחיות שקיבלה עבור אירועים מסוג זה. אולם, הייתה לה תחושת בטן רעה, שגברה עם שמיעת רעשים שונים באזור, השונים מרעשי המטחים ושטרם ידעה לסווגם.
בתושיה בלתי נתפסת היא החליטה להיות נאמנה לתחושתיה ולקחת החלטה לא שגרתית - היא פתחה את הנשקייה בקיבוץ והעניקה לכל אחד מ-12 חברי כיתת הכוננות נשק. לאחר מכן, הציבה אותם יחד עם עוד שני חברים מכיתת הכוננות בעמדות מסביב לקיבוץ.
דקות בלבד לאחר מכן, הבחינו חברי כיתת הכוננות במחבלים המתקרבים לגדר הקיבוץ. הם פתחו באש - והצליחו לנטרל שניים מהם ולפצוע אחד נוסף. בהמשך, עוד ועוד מחבלים המשיכו להגיע לגדר הקיבוץ, כשלמעשה במשך כשלוש שעות ניהלו חברי הכיתה בראשות ענבל קרב יריות קשה מול המחבלים. זאת, עד להגעת כוחות ביטחון למקום.
אורנה שוורץ, בת 63 שנולדה בקיבוץ, סיפרה כי ללא פעילותה של ענבל המצב היה נראה אחרת. "אנחנו באמת ניצלנו", אמרה. "לא רוצה לחשוב איך היינו מסיימים שעות של לחימה בהן הצבא לא הגיע ללא ההיערכות של ענבל. היינו ללא חשמל, ללא תקשורת, אחרי כ-5 שעות הגיעו מג"ב וחיילים", הוסיפה.
עוד אמרה כי "אני אחות במקצוע שלי, אני מתנדבת יו"ר צוות החירום, זה מה שאני עושה ב-8 השנים האחרונות. אבל הפעם זה היה משהו שונה", סיפרה על הבוקר המזעזע שחוו. "זה תמיד מתחיל, בהפתעה אבל הפעם זה התחיל בשבת בבוקר עם טילים.תוך כדי התחיל ירי מנשק קל. הבנו שזה חריג".
בהמשך, סיפרה על הקרב שהתנהל בין הכיתת הכוננות לבין המחבלים, במהלכו "הכיתה הצליחה להדוף את המחבלים בעזרת ענבל שארגנה אותה טוב. ראיתי את הקרב, את המחבלים יוצאים עם הנשקים, שמעתי בקשר שלושה ואנים פורקים מחבלים. הם לבשו ירוק כמו צה"ל. ראיתי שחור, אני עוד לא מעבדת".
"היינו בממד מ-5 וחצי בבוקר, הוסיפה. "הדלתות לא נסגרות אצלנו בממד, חלק מהתושבים החזיקו את הדלת במשך 5-6 שעות. ברבע לשתיים בלילה פיקוד העורף אמר שיש שבעה אוטובוסים לפינוי. אמרתי לכולם לקחת רק מה שחשוב, הגענו לבסיס משמר הנגב ומשם יצאנו למלונות בתל אביב".
עוד הוסיפה בהמשך לשאלה האם תחזור לקיבוץ: "המשפחה שלי שם, ההורים שלי. בכנות, אני לא רואה את הילדים חוזרים, אבל נקווה לטוב. עד עכשיו האמנתי שיש גדר, שיש צה"ל. אני לא מאמינה בכלום עכשיו".