תלמידים או מורים שנזכרו בשעות הערב ששכחו בבית הספר תיק או ספר, היו יודעים כי בכל שעה יהיה מי שיפתח להם את שער המוסד החינוכי, יכניס אותם ויעזור להם למצוא את מבוקשם. מימון בן-אדיבה, אב הבית של בית הספר "דנציגר" שבקרית שמונה התגורר עם משפחתו במתחם בית הספר והגדיר מחדש את תפקיד אב הבית של מוסד חינוך. במשך שנים הוא היה מזוהה עם בית הספר והיה דמות משמעותית לרבים מהתלמידים שהתחנכו במקום, כמו גם מורים ומנהלי המוסד. "הוא היה 'מר דנציגר' בלשון היום ולא היה דבר הקשור לבית הספר שהוא לא היה מעורב בו", אמר עליו פרוספר אזרן, לשעבר ראש עיריית קרית שמונה. לדבריו "הוא חי את בית הספר סביב השעון ואף שימש שומרו בהתנדבות, עת כולם היו בבתיהם. אין היום דוגמה שכזו, מבלי להפחית מערכם של אחרים".
לפני כחודש הלך מימון בן-אדיבה לעולמו והוא בן 96. הוא נולד בשנת 1927 להוריו מרקוס ונזמה בטנג'יר. העיר שבצפון מרוקו נמצאת בפתחו המערבי של מצר גיברלטר ובשל מיקומה שלטו בה לאורך השנים מעצמות שונות. ב-1925 הכריזו בריטניה, צרפת וספרד על טנג'יר כעיר בינלאומית: נאסרה הצבתו של כוח צבאי כלשהו במקום, בוטל הפיקוח על המטבע, והוחלט כי לא יוטלו מיסים והיטלים על תושבי העיר. מעמדה המיוחד של העיר וקרבתה לאירופה הקנו לה אוירה קוסמופוליטית והיא התחבבה על אמנים בעלי שם מרחבי העולם. בתקופת מלחמת העולם השניה היתה העיר תחת שליטת ספרד ונכללה בשטח המוכר כ"מרוקו הספרדית".
אביו של מימון עסק במסחר. מימון למד בבית הספר "אליאנס" שהוקם בעיר בשנת 1864. עם סיום לימודיו הוא החל לימודי רוקחות וכשהפך לרוקח קנה לו אביו בית מרקחת. ב-1948 נישא לפרלה. בית המרקחת שגשג אבל בני הזוג בן-אדיבה החליטו לעלות לישראל כמו רבים מקרב עשרת אלפים בני הקהילה היהודית שהכמיהה להגיע לארץ ישראל הגיעה כעת לרגע המימוש שלה. אחרי הכרזת העצמאות של ישראל ב-1948 ולקראת נסיגת ספרד ממרוקו הספרדית ב-1956, עזבו מרבית יהודי טנג'יר את העיר. אחיו של מימון החליטו להגר לארצות הברית ולקנדה וניסו לשכנע אותו כי יצטרף אליהם, אבל מימון ופרלה התעקשו להגיע לישראל עם ארבעת ילדיהם.
המשפחה עלתה ב-1955 ובהמלצת דודו של מימון שהקדים אותם, הם בחרו להצטרף אליו לעיירה הקטנה קרית שמונה שקמה סמוך לגבול הצפון ב-1949. יחד עם משפחת בן-אדיבה הגיעו לקרית שמונה באותה תקופה עוד משפחות רבות מצפון אפריקה והם שוכנו במעברה.
מימון נאלץ לוותר על מקצוע הרוקחות והחל לעבוד בעבודות מזדמנות בבניין ובחקלאות. כעבור מספר שנים הוצע לו תפקיד שרת בית הספר התיכון "מעלות" והוא החל בעבודה זו. בשנת 1965 הוקם בעיר בית ספר חדש שנחשב אז פורץ דרך בתפיסתו החינוכית - בניגוד להפרדה בין בתי ספר עיוניים, מקצועיים או חקלאיים שהיתה נהוגה במערכת החינוך, הוא שילב בתוכו מגמות לימודיות מקצועיות-טכנולוגיות ועיוניות ואיפשר לתלמידים לעבור ממגמה למגמה. מחשבה רבה הוקדשה גם לתכנון האדריכלי של בית הספר.
בן-אדיבה עבר לעבוד בבית הספר החדש. "הוא כונה שמש ועלה לדרגת שרת וממנה למעלת שרת ראשי, ומשם לאב בית ועד מנהל משק בית הספר שהיה לגדול ביותר בגליל. כל התארים נתפרו למענו ואף אחד מהם לא הספיק להכילו", אמר עליו פרוספר אזרן.
התמסרותו לבית הספר ובעיקר לתלמידים ולמחנכים, הרחיבה את תחומי העיסוק שלו, הרבה מעבר להגדרת תפקיד של איש משק, ובעקבות כך הציעה לו העיריה כי תבנה לו ולמשפחתו יחידת דיור במתחם בית הספר וכך היה. המשפחה, שבקרית שמונה נוספו לה שני ילדים, עברה להתגורר בדירה שנבנתה עבורם.
ילדיהם של מימון ופרלה, כמו גם אזרן ורבים שלמדו בבית הספר, מספרים כי בית משפחת בן-אדיבה הפך להיות מקום מפגש עבור תלמידים ומורים. מימון גילה בעיקר רגישות לתלמידים שהתקשו והיה תומך בהם. "היתה לו אהבה לילדים, למורים לעובדים", אמר אזרן. הוא ציין את "היחס שלו להורים המודאגים ויכולתו להבין את הילדים הדחויים והמיוחדים אותם אסף וסעד אף בבית. הוא היה למלאך של ממש המשרת בקודש על פני האדמה".
לא אחת תלמיד שהוצא משיעור, שעמד בהפסקה בשולי החצר או שנתקל בקושי מסויים, היה מוזמן לבית של מימון ופרלה, זוכה לארוחה ולשיחה עם בני הזוג. לעתים מימון היה יוצא בשעות הערב עם עזרא דנוס, המנהל הראשון של "דנציגר", לסיור בעיר. אם היו פוגשים תלמידים שמסתובבים חסרי מעש בשעת לילה מאוחרת, היו משוחחים אותם ומלווים אותם לבתיהם. פעמים רבות היה מימון מצטרף לטיולים השנתיים שהוציא בית הספר, מכין ארוחות ודואג לתלמידים. אשר, בנו של מימון, אמר כי לאורך השנים אביו הוא היה מתעניין בשלומם של בוגרי בית הספר והיה מתגאה בהצלחותיהם.
למנהלי בית הספר היה קשר מיוחד איתו ולדברי אזרן הם תמיד מצאו אצלו אוזן קשבת. אחרי דנוס עבד מימון לצד שישה מנהלים נוספים: איתן מלמד, יוסף ראובני, ד"ר צבי צמרת, זאב פלג, ד"ר ירון שור ובני אברמסקו. גם עם המורים היה לו קשר מיוחד ואשר, בנו, זוכר לדוגמא את הקשר עם המורה לאזרחות, יוסי שריד.
כמו כל תושבי העיר גם משפחת בן-אדיבה חיה בצל המאורעות הביטחוניים וירי הקטיושות; בגינת ביתם בדנציגר אף נחתה קטיושה. על מקלט בית הספר שמר מימון בקפדנות והוא שימש פעמים רבות תושבים שהתגוררו בסמוך לבית הספר.
אזרן אומר כי "מימון בן-אדיבה סימל דור של עולים שהגיעו לקרית שמונה ושאנשיו היו מגובשים כחברה דוברת מרוקאית-ספרדית, חברה שתרמה רבות לביסוסה ולהתפתחותה של המעברה, עד היותה לעיר". עולי מרוקו הספרדית נהגו להתפלל בבית הכנסת "שערי שמים" שבו מימון היה הגבאי ולקח על עצמו בהתנדבות משימות שונות.
לפני מספר שנים אמר בני אברמסקו, מנהל דנציגר במשך 18 שנים, לעיתונאי בני אברהמי כי "מימון היה איש חינוך ולא רק איש מנהלה. אב בית מסור מאין כמוהו. כשהוא פרש לגמלאות עשינו לו מסיבה השמורה למנהלים". באותו ארוע אמר צבי צמרת, ממנהלי בית הספר ולימים מנכ"ל יד בן-צבי ויו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך: "אצל מימון ופרלה למדתי מה היא מימונה, למדתי מה זה בית. עברנו ביחד חוויות קשות של קטיושות, כולל פגיעות קשות. פרלה ומימון היו עמוד התווך של בית הספר, משפחה זו היא הבסיס של קריית-שמונה".