תודה רבה לכם על הרצון הטוב, אבל אל תחגגו לי היום. מפתה לקבל יום שלם שבו כולם מדברים עליך, מציעים לך דילים מטורפים בחנויות, קונים לך מתנה חמודה או זר פרחים, עושים אותך מלכה ליום אחד. אבל גם אתם יודעים שלכל הטררם הזה אין שום משמעות אמיתית, מעבר לרווח כלכלי ושטיפה בחומר מחטא של המצפון.
אל תחגגו לי היום את "יום האישה", לא צריך. אל תתנו לי סיגליות כמו ברוסיה, או תפגינו בשם הזכויות שלי. אל תכניסו אותי לגטו של יום אחד שבו תדונו בכובד ראש מלומד למה בשנת 2022 אני עדיין מופלית לרעה, נכון, פחות מאשר בתחילת המאה ה-20, כי אז גם לא נתנו לנו להצביע, אבל עדיין אני בפיגור של 33% בשכר לעומת עמיתי הגברים בעבודה, תקרות בטון תלויות לי מעל הראש וחוסמות את הראיה והצמיחה למעלה, ואם לפעמים מישהי מצליחה לסדוק אותן קצת, כולם מתפעלים מהגבריות והכוחניות שהפגינה בדרך לשם.
יום אחד לא מספיק. אני אישה כל השנה, וכל יום אני נאבקת לשמור על בטחוני האישי בבית ובחוץ, לא להיות קורבן להתעללות, לא לתת לאחרים לזלזל בי, לדרוך עלי או להגיד, "מה היא בכלל מבינה", כשיש לי דעה מוצקה על משהו, בפורום של גברים שיודעים הכל הרבה יותר טוב ממני, בלי שיש להם רבע מהכישורים והניסיון שלי.
עזבו אתכם מחגיגות. תחגגו איתי כל יום ואולי בדרך גם תוותרו על הברכה, "ברוך שלא עשני אישה", שנאמרת בתפילה כאילו בלי להתכוון, ומקבלת פרשנויות שהופכות אותה למשהו שמרחיק אותה מהאמת הפשוטה: מי שאינו אישה חש הקלה גדולה שהוא לא חייב להתמודד עם המשקל העצום של הוכחת יכולות לעולם. אישה, חייבת לעשות תמיד עוד קצת, להתאמץ יותר, להראות שהיא מסוגלת.
אפילו קצת עצוב
אין לי שום רצון לגדר את העיסוק בי ביום אחד. זה כל כך מאפיין נשים להידחק לתוך פינה, לוותר על המרחב ועל הצרכים לטובת הילדים, בן הזוג, העבודה והעולם, כי הם באים קודם ואת אחר כך, ככה חונכנו. וזו לא סיבה לחגיגות אלא לחשבון נפש אמיתי, נוקב ולא מוגבל בזמן של כולכם. אני מתייסרת בו מספיק.
אני רוצה להיות בנאדם, בעל כישורים ויכולות, שלא נמדד בסרגל תרבותי מכווץ, אלא באמות מידה אוניברסליות, שמשקלי הסגולי לא יופחת מראש בגלל המגדר שלי לעומת אחרים. לחגוג את החיים שלי איך שאני באופן הגון, שווה, שמכבד אותי, שנותן לי את ההזדמנויות שמגיעות לי. אז תסלחו לי אם אני לא חוגגת היום. להפך, אני אפילו קצת עצובה.