במחלקת מונשמים ג'2 בבית החולים הרצוג בירושלים, שוכב על אחת המיטות יהודה משי זהב, מייסד זק"א, שנחשד בעבירות מין חמורות בעשרות מתלוננים. הוא הגיע למחלקה לפני כמעט שנה, לאחר שניסה לשים קץ לחייו בעקבות הפרסומים נגדו, ומאז לא חל כל שינוי במצבו. הוא מוגדר צמח ונע בין חיים למוות. בני המשפחה שמבקרים אותו לא יכולים לקיים איתו כל אינטראקציה. "הוא יכול לשרוד ככה שבוע, חודש או עשר שנים", טוען גורם בבית החולים. "אין לדעת. הוא גם לא ממש צעיר, ויש לכך השפעה".
מאז שמשי זהב אושפז במרכז הרפואי, בני המשפחה והצוות מתמודדים עם גל שמועות סביב מצבו. "בהתחלה כשיהודה הועבר משערי צדק לכאן - בכל כמה ימים התמודדנו עם שמועה אחרת", מספר אחד מחבריו. "פעם אחת רצו הודעות בוואטספ על כך שהוא ברח לחו"ל עם דרכון מזויף ומסתובב חופשי באירופה. אנשים הבינו מהר מאד שזה לא המצב והיום זה כבר לא קורה. פעם בכמה ימים יש שמועה על כך שהוא נפטר, מתקשרים עיתונאים לבית החולים, שואלים, מתעניינים וחופרים וכשהם מקבלים תשובה שלילית, הם ממשיכים הלאה".
בתחילת חודש מרץ הקרוב תחלוף שנה מאז משי זהב קיבל את ההודעה על כך שהוא חתן פרס ישראל. תשעה ימים מאז אותה הודעה פורסמו לראשונה בתחקיר של "הארץ" העדויות הקשות נגדו. חודש וחצי לאחר מכן, משי זהב תלה את עצמו בביתו בגבעת זאב. אשתו מצאה אותו כך וחייגה לאחד מילדיה, שהזעיק את כוחות ההצלה. משי זהב פונה במצב קריטי לבית החולים שערי צדק ולאחר כחודש הועבר להרצוג, כשהוא מורדם ומונשם.
"הייתי בנסיעה", מספר שמוליק זיגדון, היום בן 44. "אני זוכר איך עצרתי בצד, צרחתי ובכיתי. הייתי מאד נסער ולא ממש הצלחתי להירגע במשך שעות". זיגדון היה ראשון המתלוננים במשטרה נגד משי זהב, ולטענתו הוא הזהיר שוב ושוב את החוקרים מפני האפשרות כי משי זהב, מי שהיה דמות נערצת, בעלת כוח והשפעה בעולם החילוני והחרדי יחד, ינסה לשים קץ לחייו. "ידעתי שזה יקרה", הוא אומר. "ברגע שהוא יבין, הסברתי להם, שאין לו דרך להתמודד עם זה. הוא יתאבד. החוקרים הגיבו בסדר אבל הקצינים מעליהם כנראה לא התייחסו לכך ברצינות".
צביקי פליישמן, פסיכולוג קליני מתמחה וממייסדי עמותת "לא תשתוק", שעוסקת בפגיעות מיניות במגזר-החרדי, זוכר גם הוא את הרגע שבו משי זהב ניסה לשים קץ לחייו. פליישמן יחד עם חבריו בעמותה, היה מהאנשים שליוו חלק מהמתלוננים לפני ואחרי הפרסומים נגד משי זהב. "הם היו מאוכזבים אז, והם מאוכזבים גם היום", הוא מעיד על חלקם. "זה היה קשה מאד לקהילת הנפגעים. אפילו מבחינתי זה היה רגע של שפל. כששמעתי שהוא ניסה להתאבד, עברה לי בראש המחשבה שאולי גם אתאבד. היה לי קשה להכיל את זה".
מאז ניסיון ההתאבדות של משי זהב, חקירת המשטרה לא התקדמה מעבר לשלב הראשון של גביית העדויות והתלונות נגדו. השבוע מסרה המשטרה כי החקירה הושהתה "נוכח מצבו הרפואי ובשל הנסיבות", והוסיפו כי "מעבר לכך ומטבע הדברים לא נוכל לפרט אודות החקירה". ולמרות זאת, פרשת משי זהב הייתה נקודת מפנה משמעותית ביחס לפגיעות מיניות במגזר החרדי. מאז, עוד ועוד עדויות נחשפו, ופרשות נוספות כמו על הסופר ואיש החינוך חיים ולדר - לא התקבלו באדישות עם פרסומן. אף שהשינוי לא מושלם, כלי תקשורת במיינסטרים החרדי כמו שבועון "משפחה" ותחנות רדיו חרדיות כמו "קול חי" דיברו על החשיבות שיש במתן תמיכה לנפגעים ועל האבסורד בהפיכת הפוגעים לקורבנות.
"יהודה היה פותח שערים"
לאחר שנחשפה הפרשה, גם זק"א, הארגון שמשי זהב עמד בראשו, ספג מכה תדמיתית קשה. עד היום לא נמצא מי שיעמוד בראש הארגון, ומינוי של עורך הדין מנחם מושקוביץ לתפקיד, הסתיים בהתפטרותו זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו. "משי זהב היה במידה רבה הפנים של זק"א", מספר מוטי בוקצ'ין, דובר הארגון. "להביא בן אדם מבחוץ בתקופה כזאת זה מאד קשה. זה צריך להיות אדם עם DNA מיוחד, שמבין מה זה כבוד המת ומה עובר על מתנדב שיוצא באמצע הלילה לזירת אירוע או תאונה קשה. אין היום יו"ר לארגון - המפקדים של היחידות השונות הם שדרת הניהול".
לצד ההבנה את הנפגעים והנפגעות, בוקצ'ין טוען כי "יהודה היה פותח שערים. כל דלת היה פותח, בממשל, בשגרירויות בעולם, בתרומות. מה שיהודה היה עושה בחצי שיחת טלפון, לוקח לנו היום עשרה טלפונים. הרבה יותר קשה לנו אבל אנחנו רואים שעם ישראל ידע לעשות את הפרדה המאוד ברורה בין המעשים של משי זהב לעשייה הקדושה של זק"א והמתנדבים".
אחד הקשיים, לטענת בוקצ'ין, הוא גיוס תרומות. "במשך שנים יהודה ביסס קשרים אישיים עם אילי הון ומיליארדרים. ברור שהם תרמו לארגון אבל זה היה בגללו. אנחנו מנהלים גם מרכז טלמרקטינג ובמישור הזה - לא רק שלא נפגענו, אלא גם התחזקנו משמעותית. אנשים יודעים בסוף להעריך את העבודה המסורה והקדושה של המתנדבים ומבחינתם זה מנותק ממה שמשי זהב עשה או נחשד שעשה".
זיגדון, המתלונן הראשון נגד משי זהב היה בן 14 כשהוא פגע בו מינית במספר הזדמנויות. "יש לי כעס על המשטרה, ברור. זה היה להם נוח שזה יקרה והוא יתאבד. זה סיפור מסובך שהיה גדול עליהם. היה לי מאוד קשה. עד שאזרתי אומץ, הכול ירד לטמיון. אני כל הזמן חלמתי על הרגע שבו הוא עומד על דוכן הנאשמים ואני מתייצב מולו עם כל מה שהוא עשה לי ומטיח בפניו את האמת. זה שהוא בין שמיים לארץ, זה לא משנה כלום. זה אולי עונש משמיים אבל תכלס מה שרצינו זה לראות אותו בבית המשפט".