ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הכריז מנהיג המפלגה דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. בבחירות לכנסת הראשונה שהתקיימו בינואר 1949, זכתה מפא"י ב-38 אחוזים מהקולות וקיבלה 46 מנדטים. בן-גוריון, מנהיג המפלגה, המשיך בתפקידו כראש הממשלה. מפא"י המשיכה לשמור על כוחה בבחירות הבאות: בבחירות ביולי 1951 היא קיבלה 45 מנדטים, בבחירות ביולי 1955 היא קיבלה 40 מנדטים ובבחירות 1959 היא קיבלה 47 מנדטים.
בתקופה זו בא לידי ביטוי המתח הבלתי ניתן לגישור בין מפא"י, מפלגת השלטון, לבין חירות, שנחשבה בעיניה כמפלגה נחותה: בן-גוריון סירב לקרוא ליו"ר המפלגה, מנחם בגין, בשמו ונהג לכנותו "חבר הכנסת שיושב לימינו של מר בדר". עוד זכורה הסיסמא שטבע בן גוריון - "ממשלה בלי מק"י ובלי חירות", שייצגה את עמדתה הנוקשה של מפא"י כלפי מפלגות האופוזיציה.
בתקופה זו אופיינה ישראל כמערכת פוליטית עם מפלגה דומיננטית, מפא"י, שמושגת לא רק על בסיס אלקטורלי קרי, בחירות, אלא גם על בסיס אידאולוגי, משמע, המפלגה נתפסת גם כנושאת בחובה את רוח התקופה.
בשלהי 1953 פרש בן גוריון מן הממשלה והכנסת והתיישב בקיבוץ שדה בוקר שבנגב. בעקבות "עסק הביש", חשיפת רשת ריגול וחבלה ישראלית במצרים, הוא שב למשרת שר הביטחון בתחילת 1955, בממשלתו של שרת, ובסוף השנה, אחרי הבחירות לכנסת השלישית ביולי 1955, חזר גם לראשות הממשלה.