זה היה שבוע סוער. רכבת הרים של רגשות. המון בכי, מתח, כל רגע מרגיש כאילו הדבר הנורא מכל עומד לקרות, אין יותר מדי זמן לאסוף את עצמי, חייבת להיות חזקה, עבורי, עבור סבתא וסבא. רק אתמול בשעה 12 בצהריים נתתי לעצמי רגע לנשום. זה היה בבית העלמין באור עקיבא. הגענו לשם מיד לאחר הדיון הקצר בבית המשפט, רציתי לספר לאחותי שהאיש הרע שסיים לה את החיים כבר לא יסתובב חופשי ברחובות, יאשימו אותו ברצח בנסיבות מחמירות. לא הייתה לי בלב שמחה גדולה באותו רגע, הכאב אל מול המצבה היה עצום, אבל חיבקתי את סבא וסבתא והרגשנו נחמה קטנה.
עשרה ימים לפני
המצב רע, רע מאוד. אני מבינה שלפי כל הסימנים לא יאשימו את אדוארד קצורה ברצח, קשה לי להגיד את שמו אפילו, מבחינתי הוא רוצח. מנסים לארגן הפגנות, שוברים את הראש מה עושים. לא מסוגלת לדמיין שהאיש הנורא הזה, המניפולטור, הסוטה, החולה והשקרן, לא ישלם עונש כבד מאוד על מה שעשה. הוא תימרן את אחותי, ניצל אותה, שיחק לה עם הלב והמחשבות ולבסוף לקח את חייה. היא הייתה רק בת 17 וחודשיים. אלוהים. להפגנה הבאנו ידיים מפוסלות צבועות באדום ותקענו בתוך האדמה ברחבת בית המשפט, רצינו לזעזע, רצינו שישמעו את הזעקה שלנו, שיראו את המצב כמו שהוא, כמו שהחלאה הזה השאיר את אחותי הקטנה.
אבל לאט לאט הבנו שבפרקליטות הולכים אחורה, השחרור שלו מתקרב. ביום שני זה כבר היה השיא, צעקתי על השופטת שהיא לא נורמלית שרוצה לשחרר אותו, התחננתי אליה שלא תעשה את זה. סבתא התעלפה. הרגשנו כאילו שוב קיבלנו את הבשורה הנוראה מכל. עו"ד שרון (זגגי פנחס) ועו"ד אפרת (נחמני בר) שהצטרפו למאבק החלו להפוך את הקערה. המסר שלהם היה ברור "שכל ישר והיגיון בריא" ובשיחה שהייתה בפרקליטות, אפרת, יצאה עליהם. היא אמרה שאם מחברים את כל מה שקרה - זה רק רצח, שיפסיקו לבקש עוד חוות ועוד חוות דעת. היא אפילו אמרה שאולי ממתינים לחוות דעת מנאס"א לפיה נחת חייזר דקות לאחר שהחלאה עזב את המקום והוא רצח את אחותי. נדהמתי שבחדר היו מאבטחים. הוא הולך להסתובב חופשי והמאבטחים מגנים על הפרקליטות מפנינו. אנחנו המסוכנים פה? התבלבלתם!.
המסר שלנו היה ברור. חד. נשיא בית המשפט המחוזי רון שפירא, החזיר לי חצי חיוך שהפך את החלטת השחרור. שינה לנו את כל היום, מההחלטה הכי שפלה שיכולנו לשמוע מפיה של השופטת טל תדמור זמיר שהורתה לשחררו, עד ההחלטה הכי טובה ונכונה שיכולנו לשמוע על ערעור החלטת השופטת בצהריים, בצורה הטובה ביותר, רון שפירא בעצם ביסס לפרקליטות את כתב האישום, טען את מה שטענו מתחילת הדרך, שהחלאה הזה מסוכן בדרגה גבוהה, שהחל לעבוד בבית החולים הפסיכיאטרי בשביל לנצל נערות ונערים במצב פגיע וכן הלאה.
המשכנו עם רעש תקשורתי. אני בכל מקום, אפילו סבתא הייתה עמוק במערכה. אני גאה בה, היא לביאה אמיתית. בקושי אכלתי ושתיתי, מצאתי את עצמי מדברת מושגים משפטיים שמעולם לא שמעתי. לא האמנתי שאת השבועות האחרונים לפני הגיוס, אמצא את עצמי במלחמה כזאת. אבל ויתור לא היה אופציה בשום צורה, הייתי גם מוכנה לשבות רעב ולשון ליד בניין הטיל בחיפה במקום בו יושבת הפרקליטות.
אתמול, קצת אחרי 09:00 בבוקר, הגיע הטלפון מהפרקליטות, יש החלטה. רצח בנסיבות מחמירות. הרגשתי הקלה. הכתפיים שלי נהיו קלות יותר אחרי העומס שהיה עליהם. הדיון בבית המשפט כבר היה קצר ומשם הגענו לבית העלמין לספר לאחותי את הבשורה.
זה לא היה מצליח ככה אם הציבור לא היה מאחוריי. מאחורינו. אין סיכוי. אני כולה בת 18 וחצי. מי היה מקשיב לי? הרגשתי תמיכה אדירה. המון אנשים שאני לא מכירה חיזקו ועודדו. פתחנו קמפיין מימון המונים למאבק הזה "אל תרצחו אותנו פעמיים", קראנו לו, הרגשנו שאם האדם המרושע הזה ישתחרר נרגיש שרצחו לנו שוב את ליטל יעל. מאות רבות תמכו ועדיין עושים זאת כי המאבק הזה לא הסתיים.
הוא יסתיים רק כשהרוצח יקבל מאסר עולם, בלי חנינות או הנחות. הוא יסתיים רק שכל מחדלי הפרשה הכואבת הזאת יבדקו וייבחנו עד הסוף. אשמח אם תצטרפו למסע שלי, הוא לא רק עבור אחותי הקטנה, אלא עבור כל נערה ואישה אל מול אלימות. https://beactive.co.il/project/66235
ואם הייתי צריכה עוד חיזוק קטן שאפילו העלה לי חיוך, זה הגיע ממקום לא צפוי. יהונתן מרגי ביקש לשוחח איתי, רצה לעודד, לחזק, לומר לי שאהיה חזקה. הבנתי עד כמה הסיפור הגיע ונגע בכולם, מבוגרים וצעירים. סיפרתי לו על אחותי, על המאבק. בסוף השיחה אפילו הזמין אותי למופע הקרוב שלו. זה היה יכול להיות מושלם אם הייתי יכולה ללכת עם אחותי, אבל היא כבר לא איתי. אני עוד לא יודעת אם אלך, אבל אם אהיה שם, זה כנראה יהיה סימן עבורי שניצחתי. לפחות כרגע.