כדרכם של עיתונים ומגזינים רבים, גם שבועון "העולם הזה" כבר לא איתנו שנים רבות. אפשר רק לדמיין את איך היה נראה אחד משעריו של השבועון האנטי-ממסדי במהלך השנה האחרונה לרגל שנת החמישים של "מדינת אכזיב", או לציון שנת השבעים מאז הגיע לאכזיב נשיאה העתידי של המדינה.
האקס-טרירטוריה שיצר אלי אביבי בחוף אכזיב ושהכריז על היפרדותה ממדינת ישראל ב-1971 הייתה ממושאי הסיקור האהובים על השבועון של אורי אבנרי. אולי הכותרת הייתה "חמישים שנות חופש"? ייתכן. על תמונה של אישה חשופת חזה בטוח שלא היו מוותרים, כפי שתמיד הקפידו לעשות בכתבותיהם על אכזיב של אביבי.
השבוע על מרפסת ביתה, ישבה האזרחית היחידה של מדינת אכזיב, מסתכלת אחורה במבט מפוכח. רינה אביבי, אלמנתו של אלי אביבי שהלך לעולמו לפני שלוש שנים וחצי, מתגעגעת אליו, למרץ ולעשייה שאפיינו את השנים התוססות של "המדינה". היא שופעת סיפורים על ההיסטוריה הצבעונית של המקום, אבל לא שבויה בנוסטלגיה.
כשהיא עסוקה בסמארטפון חדיש ומתקדם מודה אביבי ש"זה לא מה שהיה פעם. אנחנו היום בזמנים אחרים. עד שנות השמונים חיינו פה בלי חשמל ובלי מים זורמים. היום כמובן שיש פה מים, חשמל, אינטרנט ובכמה חדרי אירוח יש אפילו טלוויזיות. אי אפשר להישאר בעבר; אני לא יכולה להגיד לאורחים שמגיעים שילכו לשאוב מים מהבאר, כמו שהיה פה פעם".
אביבי עוד זוכרת בחיוך את מחאת הנופשים כשזרם החשמל הגיע למקום, אבל למרות הקידמה היא חושבת שמה שהעיתונאי מנחם תלמי הגדיר לפני 62 שנה כ"תחושת אכזיב" עדיין מתקיימת.
"תחושת אכזיב" לפי רינה אביבי היא השקט שמאפיין את המקום, תחושת הבית וחוסר הרשמיות. החוף לא מבודד כמו לפני חמישים שנה; הבניה, הכבישים ואמצעי התחבורה השתנו ללא הכר, אבל לדבריה "עדיין יש פה אוירה אחרת, אנשים שנכנסים הנה אומרים שהם מרגישים שהם בחו"ל".
כפר הנופש המוכר כ"מדינת אכזיב" הוא יציר כפיו של אלי אביבי המנוח, ושל אשתו, רינה.
אביבי נולד בפרס ב-1930 וכשהיה בן שנה עלו איתו הוריו לארץ ישראל והתיישבו ברחוב לבנדה בתל אביב. בגיל 16 התגייס אביבי לפלוגה הימית של הפלמ"ח, הפלי"ם, והשתתף בפעילויות מבצעיות שונות. אחרי מלחמת העצמאות עבד כמה שנים על אוניות סוחר והגיע לקצוות עולם. ב-1952 שב לישראל. כמה שנים אחר כך סיפר לעיתונאי מנחם תלמי כי אז "גמר אומר למצוא לעצמו פינה מרוחקת ושקטה, בה יוכל לחיות בפשטות מקסימלית, הרחק משאונו של עולם. פינה שתהא יפת־נוף, בה יוכל להתייחד עם עצמו, להיות פנוי להרהורים ולכתיבת קורות מסעותיו".
הוא הגיע לביקור ב"מושב צה"ל" שהפך מאוחר יותר ל"כפר לימן" ובשיטוטיו באזור נדלק על הכפר הערבי א-זיב שננטש על ידי תושביו במלחמה כמה שנים קודם.
הוא חכר בית מהממונה על נכסי נפקדים והתיישב במקום, ניזון מדגים שדג, קופסאות שימורים שנפלטו לחוף וממי באר הכפר. אזור הגליל המערבי לא היה מיושב בצפיפות כמו היום ואביבי זכה לשקט ולבדידות שלה ייחל.
עם הזמן החלו להגיע למקום צעירים ועוברי אורח שחיפשו מקום מפלט ושקט לנפשם. גם כמה עיתונאים "גילו" את המקום ובאחת הכתבות כונה אביבי "המתבודד מאכזיב". התקשורת שאוהבת להצמיד כינויים ותוויות דבקה בכינוי הזה לאורך השנים. דמות המתבודד מאכזיב שירתה טוב את הדימוי שלו לאורך השנים בהן נאבק בממסד שניסה להוציא אותו מכפר הנטוש. לעתים הוא גם כונה "דון קישוט".
אביבי דבק במקום והצליח להיאחז באכזיב. לצד אין סוף מכתבים שכתב ושלח לראשי המדינה, אסף ואצר את עתיקות אכזיב והציגן בפני המבקרים. נוכחותו גם מנעה הריסת כמה בתים ישנים. אפשר לחשוב רק על דמות כזאת שהייתה מגינה על טבריה העתיקה, לדוגמא, ומונעת הרס מבנים היסטוריים ומותירה את עתיקותיה במקומן המקורי, עבור המבקרים שמגיעים.
הכפר של אביבי הפך מוקד משיכה לאמנים, אנשי בוהמה וצעירים שביקשו קצת חופש מישראל השמרנית והפוריטנית. יצירות נכתבו במקום ועליו; נעמי שמר שחוותה שם לילה נוגה כתבה את "לילה בחוף אכזיב" (הרוח והחושך והמים/ זוכרים מליל אתמול את צעדך) ויהודה עמיחי שהיה בן בית במקום כתב בו שירים שהגדיר כ"שירי אכזיב".
1971 הפכה לשנה הדרמטית והמשמעותית בתולדות המקום; אותה שנה התחילה בנחיתה של סירה ועליה שישה מחבלים. גירסה אחת דיברה על חוליה של אירגון פתח שנשלחה כדי להקים רשת מרגלים בגליל. גירסה אחרת אמרה כי חברי החוליה התכוונו לחטוף את אלי אביבי הן כקלף מיקוח והן כניסיון לפגוע במי שהממסד הביטחוני בישראל נעזר בו. ניתן לנחש שלמפרץ הקטן שמתחת לכפר היו מגיעים לעתים גם כאלו שדווקא מצאו בישראל שותפה ולא אויבת.
בני הזוג אביבי, חמושים ברובה קרל גוסטב ובאקדח, השתלטו על מפקד החוליה. הכלבה "לופסי" עמדה לצידם. רינה נזכרת בלילה הזה בחיוך. "המחבל היה לבוש חליפת צלילה. הוא ישב אצלנו בבית והכנתי לו כוס תה חם. הוא היה די מבוהל. אחר כך הגיעו משמר הגבול, גולני, צנחנים. כל הצבא היה פה. תפסו עוד חמישה מחבלים. התמונה שזכורה לי במיוחד מאותו ארוע היא של הרבה שחפים שהגיעו בבוקר לזודיאק של המחבלים. היה להם שם מטול R.P.G. ושק מלא פיתות שהספיקו ללהקה של מאות שחפים".
כמו במדינה השכנה, ישראל, גם באכזיב קם כוח מגן ואחריו הוכרז על הקמת מדינה; בחודש אפריל 1971, אחרי עוד סיבוב של עימותים מול מוסדות התכנון והמועצה האזורית סולם צור, הכריזו בני הזוג אביבי על היפרדות ממדינת ישראל ועל הקמת "מדינת אכזיב".
יואל דר, כתב עיתון "דבר" שהגיע למקום דיווח כי "בכניסה למדינה החדשה הותקן תורן בידי מתנדבות ומתנדבים מגודלי שיער ומעליו התנוססה גופיה בלה ועליה מצויר דיוקן אדם קוטף תפוח. זהו דגלה של המדינה החדשה. משני צדי החומה המקיפה את הכפר הוצבו שלטים בעברית ובאנגלית: 'כאן מדינת אכזיב, הצג דרכון'".
מה שנולד כצעד שבא להתריס הלם את רוח המקום ושרת את הדימוי האקס-טריטוריאלי שדבק באכזיב. חדירת המחבלים ו"הכרזת העצמאות" הביאו פרסום רב למקום. מבקרים רבים החלו להגיע וגם התקשורת העולמית גילתה עניין גדול.
בהמשך אותה שנה ארגנו אלי ורינה אביבי פסטיבל ברוח וודסטוק. אחר כך זוגות צעירים הגיעו למקום וביקשו מאביבי שיערוך להם טקסי נישואים והוא נעתר. הממסד לא אהב את זה. משטרה הגיעה למקום ופתחה תיקי חקירה בעקבות טקסי הנישואים ואף ביקשה לגרש מהארץ בני זוג שוויצרים שאביבי חיתן.
עם השנים הושג סטטוס קוו בין "מדינת אכזיב" ומדינת ישראל. הצעד ההפגנתי החל לשרת את הדימוי של המקום. "המדינה הראשונה באזור שהכירה בישראל" כתבו בהומור בני הזוג בפרסומים לפסטיבל מוזיקה שערכו. פעם אחרת זכו לכותרות כשהכריזו על מינוי שגרירה מטעם מדינתם.
"היו שנים מעניינות", אומרת רינה אביבי כשהחתול ג'לאל, שנושא את שם אביו של אלי, מותח את גופו על כסא סמוך. אורחים עדיין מגיעים, בעיקר בסופי שבוע. הכותרות והסערות לא חסרים לה. היא מודה שהפרסום הרב שרת בעבר לא רק את התקשורת, גם היא ואלי הפיקו מכך תועלת. היום טוב לה עם השקט ששולט במקום. הדבר היחידי שלו היא דואגת היא שתקוים ההבטחה שניתנה לה - שבאחד הימים, כשכבר לא תהיה פה, בית המוכתר שבו שוכן מוזיאון העתיקות ומורשת מדינת אכזיב ימשיכו להתקיים ויזכירו לדורות הבאים את הרוח הייחודית של "תחושת אכזיב".