חתן פרס ישראל מאיר ויזלטיר תיאר פעם בשיר אירוני במיוחד שאפשר לחיות בתל אביב, אך אי אפשר להיקבר בה. "נולדנו מאוחר, החמצנו את הבור/ ולא נזכה לזלול עפר יקר בטרומפלדור", חורז ויזלטיר בהתייחסו לבית העלמין היוקרתי במרכז העיר העברית הראשונה. ואכן, סיבוב קצר בבית הקברות הצפוף מקפיץ לעיניים הרבה שמות מיוחסים ומוכרים. מנהיגים ואנשי ציבור כמו משה שרת, מקס נורדאו ומאיר דיזנגוף קבורים שם. כמוהם, גם אנשי רוח ותרבות כמו חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, אחד העם, נחום גוטמן, אפרים קישון ושושנה דמארי.
גם המשוררת דליה רביקוביץ' התייחסה לבית העלמין בשירה "תקוות המשורר", וציינה שהטוב היחיד שיכול לצאת למשורר מאומנותו הוא קבר אחד שיכרו למענו "לאחר השתדלות בלשכת ראש העיר, בבית הקברות שברחוב טרומפלדור, במרחק שישים מטר מקברו של ביאליק". למרבה האירוניה, רביקוביץ' לא נקברה בטרומפלדור, אבל סמי עופר, שרכש חלקה זוגית במקום בעלות משוערת של 200 אלף שקל, כן נמצא שם עם בריזה מהים ונוף לקבר של אריק איינשטיין. ככה זה.
מי שימשיך לטייל בבית העלמין יגיע לאזור הפחות נוצץ שלו, שם הקברים יותר צנועים ומוזנחים, ועל חלקם אפילו לא מצויין שם המת. "פה נטמן גלמוד", נכתב על המצבות של המתים הבלתי מזוהים. זו תזכורת לסיבה האמיתית להקמת בית העלמין - מגפת הכולרה של 1902. החיידק המיקרוסקופי שחזר והופיע באזורנו במאות ה-19 וה-20 גרם למחלת מעיים קשה, שהתבטאה בשלשולים חריפים שהביאו להתייבשויות ובמקרים רבים למוות.
מספר המתים בארץ ישראל היה גבוה, כאשר 20 אלף תושבים מצאו את מותם מהמחלה, מספר עצום יחסית לאוכלוסייה בארץ באותו זמן. בניסיון למנוע מהמחלה להתפשט, המושל הטורקי הטיל סגר על התושבים, כולל עצירת המסחר והנמלים (מזכיר לכם משהו?) ואף אסר על קבורת המתים בתוך הערים. וכך, עוד לפני שנוסדה העיר תל אביב, הוקמו בה שני בתי עלמין - אחד מוסלמי (במקום בו שוכן כיום מלון הילטון) ואחד יהודי, שכיום נמצא ברחוב טרומפלדור. השם הרשמי היה "בית העלמין היהודי של יפו".
המגפה הילכה אימים על האוכלוסייה היהודית. הם ראו כיצד היא קוטלת את שכניהם הערבים בכמויות אדירות, ולכן הם הטילו על עצמם כללי היגיינה נוקשים ביותר. בתפריט: שטיפת המזון במים רתוחים והקפדה על שימוש בבתי שימוש פרטיים. זה נשמע בסיסי, אבל למעשה באותם ימים שטיפת פירות וירקות במי אמבטיה או כביסה ממוחזרים (דרך יפה להגיד "מי ביוב") נחשבה למעשה נורמטיבי לחלוטין.
מצד שני, מכיוון שמאז ומתמיד אנשים נטו להיות מטומטמים בתקופת מגיפה, החלה ביישוב העברי קונספירציה לפיה אסור לבטוח ברופאים. לפי השמועות, הרופאים מוציאים להורג את החולים כדי לעצור את התפשטות המגפה ומחלקים לציבור תרופות שהם בעצם רעל. שמועה אחרת דיברה על כך שרופאים מאריכים ביודעין את משך המחלה כדי להרוויח יותר כסף. ראשי היישוב פרסמו מודעות בעיתונים העבריים כדי להזים את השמועות, מה שרק חיזק את האמונה שהרופאים עושים יד אחת עם השלטונות. מדהים שעברו מאז כמעט 120 שנה, אבל חיסון נגד טמטום עדיין לא נמצא.
כדי להילחם במגפה חזרו יהודי יפו לטקסים מיסטים עתיקים, במחשבה שלכל הפחות זה לא יכול להזיק. וכך, בין השאר, מיד אחרי הלוויה הראשונה בבית העלמין הראשון בעיר, נערכה באותו מקום גם החתונה הראשונה. כן, מה שקראתם, חתונה בבית קברות לצד קברים טריים. שתי אחיות תאומות ויתומות התחתנו עם שני יתומים ב"חופה שחורה", במין טקס להסרת קללת המגפה. לפי האגדה, כבר באותו הערב הפציעו ענני גשם מפתיעים והמטירו גשמי ברכה ששברו את השרב ועצרו את התפשטות המגפה. בפועל המחלה המשיכה להכות ברחבי הארץ עוד כחודש, כאשר בטבריה אחוז התמותה הגיע ל-20% בעקבות התפשטות החיידק דרך מימי הכנרת. חשבו על זה, כל אזרח חמישי מת.
ב-21 בנובמבר 1902 פרסם עיתון "השקפה" של אליעזר בן יהודה את הידיעה המרגשת וההיסטורית: "מחלת החולי-רע איננה. ההסגר התבטל. הדואר יחל מחדש להישלח ולהתקבל... טבריה הקטנה נקייה מכל מגפה. אחרי זה איננו יראים להחליט כי גם יפו, גם יתר המקומות הנגועים ייטהרו בקרוב, וירושלים שלנו לא תינגע כלל וכלל; אומץ לבנו, זהירותנו והחורף הנדיב יבהילו את חיידקי החולי-רע הפחדנים!".
באופן משונה, יש הרבה מן הדמיון בין המגפה של 1902 למגפה שנחתה בישראל בסוף פברואר 2020. כמו בימינו, גם אז המחלה איחדה את העם בשנאה כלפיה. המילה "כולרה" נחשבה אצל דוברי היידיש לקללה, שכבשה את כל בני הארץ. עשרות שנים לאחר מכן הגשש החיוור ישתמשו במילה בקטע הקלאסי של גבעת חלפון, בו ויקטור חסון אומר: "ימין ושמאל רק חול וכולרה". בימינו המילה "קורונה" עוד לא הפכה לקללה או למטבע לשון, אבל מקומה בתרבות הישראלית כבר מובטח, בטח לאחר חודשים בהם היא בעצם ביטלה את עולם התרבות המקומי.
לא רק תרבות אומנותית בוטלה, אלא השאריות האחרונות של תרבות הדיון הציבורי. אם בעבר הרחוק היינו מתווכחים על אידיאולוגיות כלכליות ומדיניות, היום המדינה חצויה ל"ישראל המחוסנת" ו"ישראל המתנגדת". חוסר התרבות הוביל אנשים שפויים בדעתם לאבד אמון במערכת עד כדי כך שהם החלו להטיל ספק במדענים שהצילו את האנושות שוב ושוב.
תזכורת קצרה: תוחלת החיים בארה"ב בשנת 1900 הייתה 47 בממוצע. כיום המספר קרוב ל-78. בישראל המספרים כבר עברו את ה-80. בין בשנים 1800 ל-1950 שליש מהילדים לא הגיעו לגיל חמש. בשנת 1990, שהייתה ממש לפני רגע, עם סיינפלד ומשפחת סימפסון על מסכי הטלוויזיה ועם נירוונה ברדיו, מספר הילדים שמתו בעולם מתחת לגיל 5 היה 12.5 מיליון. בשנת 2019 המספר הזה ירד דרסטית ל-5.2 מיליון. הסיבה לכך היא עולם הרפואה שממשיך להתפתח.
השבוע לפני שנתיים, ככל הידוע לנו, נדבק האדם הראשון בווירוס הקורונה. מאז מתו מעל ל-5 מיליון בני אדם ברחבי העולם מהמחלה שהווירוס גורם לה. המספר הזה היה יכול להיות גבוה בהרבה, אלמלא התגייסות אנושית מדהימה של טובי המוחות בעולם, שהצליחו בתוך פחות משנתיים לחסן מעל ל-3 מיליארד בני אדם. 40% מהאנושות. האנשים הטובים שמתו במגפות ביפו לפני מאה שנה היו יכולים רק לחלום על חיסון יעיל כזה.
זוכרים את התקופה הזאת לפני שנתיים? זה מרגיש כמו נצח. ישראל בדיוק סיימה סבב שני של בחירות ונותרה בפלונטר פוליטי, אבנר נתניהו התחרה מול הצ'ייסר, לואי סי קיי הגיע לישראל וגרם לדיונים מעייפים על "האם מותר לצחוק מהבדיחות שלו" - ואנחנו, חלמנו לעבוד מהבית. זוכרים כמה פעם זה נשמע כמו משהו יוקרתי? לא לקום בבוקר ולהילחם בפקקים, לא צריך להתלבש ולהתאפר. זה נשמע כמו חלום. כמו הרבה דברים חלומיים, גם זה התברר כסיוט ברגע שהוא הפך למציאות.
שנתיים אחרי, והעולם נראה אותו דבר - אבל אחרת. אנחנו עדיין טרודים בענייני השגרה. דאגות כלכליות, דאגות בטחוניות, דאגות קיומיות - ועליהן נוספה גם הדאגה של לזכור לקחת מסכה לכל מקום, ולא לשכוח לעשות לילדים בדיקה מהירה לפני שהולכים לאירוע או הצגה. איך אמר הפילוסוף העיראקי-יהודי ד.טסה: בסוף מתרגלים להכל. יכול להיות שעוד שנתיים נסתכל על התקופה הזאת כמוזרה נורא, ויכול להיות שלא נבין כמה היה לנו טוב. אם אפשר, בינתיים, להפסיק לשנוא אחד את השני כל כך, זה בטוח עדיף. בסוף כולנו ממילא נגמור באותו מקום.