"הם יסלחו לי את האדישות,
אך לא אני להם, נשבעתי באבי" (מתוך השיר "לא לדאוג", אלכסנדר גאליץ', תרגם יעקב שבתאי)
עצים משתלטים על בית הקברות העצום של קייב. את יער הקברים העצום מכסה יער עצים. ניכר כי יש קברים ששנים ארוכות איש לא פקד אותם והם נטמעים בתוך סבך הצמחייה. קברה של נדיה-נסיה אלגרט שמור, נקי ומתוחזק. חשוף מענפי עצים או עלים שניסו לפלוש גם מעליו. זקנה מקומית שומרת על הקבר, לבקשת נכדיה של נדיה. השבוע נחשף סיפורה של נדיה אלגרט ויצא מתחום המורשת המשפחתית לציבור הרחב. סיפורה האישי הוא סיפורה של יהדות קייב וסביבתה, ש-33,771 מאנשיה נטבחו תוך יומיים, לפני 80 שנה, הסיפור שעשרות שנים ניסו לטשטש ולכסות בשכחה.
מרינה בורוביצ'יק הוציאה מהתיק שנשאה אבנים קטנות שהביאה איתה מישראל, והניחה על לוח השיש שמכסה את קבר סבתה. 26 אבנים, כמניין בני משפחתה של סבתה נדיה שנרצחו בטבח באבי יאר; סבא וסבתא, אחים ואחיות, אחיינים ואחייניות. שבט שלם שנמחק מעל פני האדמה. "האשה שניצלה מבאבי יאר ב-29.9.1941 יחד עם בנה בן השש", נכתב על לוח שיש לצד הקבר שלה.
ביום כיפור לפני 80 שנה הובלו נדיה ובנה אליושה לבורות ההריגה בבאבי יאר. תוך שני ימים חיילים נאצים ירו למוות ורצחו 33,771 יהודים. ליהודים שהובלו אל מחוץ לעיר נאמר כי הם מגורשים לאזור אחר. היו אף שמועות כי יגורשו לפלשתינה, אך למעשה מדובר היה בתוכנית זדונית לביצוע טבח המוני. בשטח שמבותר בגאיות עמוקים עם מדרונות תלולים כבר המתינו החיילים הנאצים לביצוע המשימה. חמושים ברובים ומלווים בכלבים תוקפניים הורו לצועדים, רובן נשים, להתפשט. אחר כך היכו אותם בקתות הרובים, תלשו ילדים מזרועות אימותיהם, השליכו את כולם לבורות וירו בהם למוות.
מחקרים מעלים שכאלפיים חיילים גרמנים השתתפו באותו מפעל השמדה שנמשך יומיים. בנוסף עמדו לצדם משתפי פעולה מקומיים, אוקראינים, שהלשינו והסגירו יהודים. בשנות המלחמה שיבואו נרצחו במקום עוד עשרות אלפי יהודים, צוענים, פרטיזנים, קומוניסטים ושבויי מלחמה. בין הנרצחים גם לאומנים אוקראינים שבימי הטבח הגדול ב-1941 סייעו בידי הנאצים, עד שהחרב התהפכה וקטלה גם אותם.
וכך מתואר ב"ספר השחור" שיצא אחרי המלחמה ובו מתועדים מסמכים ועדויות ממעשי רצח של יהודים בידי הכובש הנאצי בברית המועצות: "נסיה אלגרט, שהתגוררה ברחוב סקסגנסקי 40, הלכה לכיוון התעלה כשהיא מחזיקה ומחבקת אל גופה העירום את בנה אליושה הרועד. כל קרובי המשפחה אבדו בין האנשים. עם בן על ידיה היא ניגשה אל קצה המצוק. בהיותה בהכרה חלקית שמעה יריות וצרחות ונפלה. קליעים חלפו לצדה ולא פגעו בה. נפלו עליה גופות חמות עם דם רב. מסביב בערימה אחת, אחד על השני היו מאות ואלפים של נרצחים. זקנים על ילדים. גופות ילדים על אימותיהם המתות".
ידועים מקרים מעטים של ניצולים מאתר הטבח בבאבי יאר, כנראה קבר ההמונים הגדול ביותר במאה העשרים ובוודאות הרצח ההמוני בירי הגדול בהיסטוריה. נסיה ובנה אליושה ניצלו. וכך היא תיארה: "קשה לי להבין עכשיו איך יצאתי מגיא המוות הזה, אבל יצאתי. כנראה אינסטינקטים לשמירה עצמית הובילו אותי. בערב מצאתי את עצמי בפודול (הרובע בו גרה המשפחה) ליד בני, אליושה. אני לא יודעת באיזו דרך נס ניצל אליושה. הוא כאילו השתרש לתוכי ולא עזב לדקה".
נסיה זכרה שאישה ששמה היה מריה גריגורייבנה הלינה אותה ואת בנה בדירתה ובבוקר עזרה להם להגיע לרחוב מגוריהם, כדי שתוכל לקחת בגדים מדירתה. שכן שראה את האם ובנה מיהר להלשין לשלטונות הגרמניים על הימצאותם ושוב נאלצו השניים להימלט על נפשם.
"היות ושתיקה היא זהב, תשתוק חבר, תשתוק.
שיצרחו האחרים מתוך עלבון מתוך רעב, כי אין תוחלת" (מתוך השיר "השתיקה", אלכסנדר גאליץ', תרגם יעקב שבתאי).
כששבה אחרי המלחמה לקייב, ראתה נסיה את אותו מלשין וביקשה שיובא לדין על מעשהו, אך לא זכתה להתייחסות. מאז שהסתיימה המלחמה ועד יום מותה המאבק שעמד במרכז חייה היה שסיפור הטבח ההמוני של יהודי קייב וסביבתה יסופר ויונצח. מאבק על כך של-26 בני משפחתה ועשרות אלפי היהודים הנוספים שנרצחו רק בשל מוצאם והשתייכותם הלאומית, תוקם יד זיכרון.
מדובר היה בבקשה חריגה באותם ימים; לא רק שהנאצים העלימו במאמץ גדול כל זכר לקבר ההמונים - בשריפת הגופות ובכיסוי גאיות ההריגה, אלא שאחרי המלחמה פעלה ברית המועצות לכיסוי הזיכרון. מאמץ ההשכחה נבע מכוונת השלטון הסובייטי להעלים את העובדה כי רצח היהודים היה דבר ייחודי ושמדובר היה בהשמדת עם. לדברי נתן שרנסקי, יו"ר הועדה המייעצת של מרכז ההנצחה בבאבי יאר, ובעצמו יליד אוקראינה, "בבאבי יאר קרה פשע כפול: הרצח ההמוני של היהודים בידי הנאצים, והשתקת הפשע על ידי השלטונות הסובייטים". לדבריו, "הסובייטים ניסו לא רק להשתיק את הטרגדיה של היהודים אלא גם להרוס את השטח של באבי יאר, כשרצו להפוך אותו לאצטדיון ספורט. כשהם בנו את האנדרטה, נכתב שהיא רק למען האזרחים הסובייטים, היהודים לא הוזכרו".
"מעל לבאבי-יאר קול שיר עולה,
עיניך הרואות, הכל בסדר פה" (מתוך השיר "לא לדאוג", אלכסנדר גאליץ', תרגם יעקב שבתאי)
נדיה אלגרט מעולם לא השלימה עם ההשתקה ומחיקת הזיכרון, כפי שביטא אותה בכאב המשורר גאליץ', משורר מחאה שהשלטונות אסרו את השמעת שיריו. כמו גאליץ', גם עבורה דבר לא היה בסדר. אחרי מותה, בשנת 1979, מצאו בני משפחתה של נדיה מכתבים רבים שכתבה ושקיבלה ושהמחישו את עוצמת המאבק שניהלה. היא לא חששה לשלוח מכתבים לממסד הסובייטי. אפילו למנהיג הכול יכול, יוסיף סטאלין, שלא נודע באהדתו ליהודים ושלל קיומו של לאום יהודי, העזה לשלוח מכתב ובו ביקשה להנציח את טבח היהודים בבאבי יאר.
בין המכתבים גם התכתבויות עם משפחות של קורבנות הטבח ששמעו עליה וראו בה דמות שמייצגת את המאבק להנצחה ומצאו בה אוזן קשבת למצוקתם. "שמעתי עלייך", כתבה לה אישה אחת. "איבדתי באבי יאר את כל המשפחה - איבדתי את הוריי וילדיי, אני רוצה להיפגש איתך", כתבה אותה אישה מיוסרת.
מרינה בורביצ'יק שאביה וסבתה ניצלו מהטבח בבאבי יאר מספרת על הטבח בבני משפחתה 6.10.21
צילום: אלי אשכנזי
"על באבי יאר אין יד ואין מצבת
ערוץ תלול - כדמות גולל על קבר.
אני אחוז אימה". (מתוך הפואמה "באבי יאר", יבגני יבטושנקו. תרגם: שלמה אבן-שושן).
עשרים שנים אחרי הטבח ההמוני העז המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו לשבור את קשר השתיקה וניסיונות הטשטוש, ובפואמה שכתב זעק נגד הרוע שבמעשה הנורא והתריס נגד ההשתקה, האנטישמיות וניסיונות השכחת מעשה ההשמדה של יהודי קייב. עיתוי כתיבת השיר היה על רקע תוכנית לבנות אצטדיון ספורט גדול מעל בורות ההריגה שכוסו. יבטושנקו ראה בכך עוול כבד. שנה אחר כך כלל דימיטרי שוסטקוביץ, המלחין הסובייטי המפורסם, את הפואמה בתוך היצירה שלו - הסימפוניה ה-13 - ובכך נתן גושפנקא נוספת לעיסוק בנושא. יבטושנקו עמד בפני ביקורת קשה נוכח פרסום השיר וכך גם שוסטקוביץ. אפילו שליט ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, נדרש לכך וגינה את המלחין הנודע על כך שכלל ביצירה שלו את שירו של יבטושנקו.
היו אלה ניצנים של עיסוק בנושא, אבל שלטונות ברית המועצות מעולם לא אפשרו לדיון הזה להתפשט ולהיות לגיטימי. רק ב-1974 אפשרו הקמת אנדרטה לציון מעשי הטבח בבאבי יאר, בלי לציין כמובן כי מרבית הנרצחים היו יהודים. רק ב-1991, בדמדומי השלטון הסובייטי, התאפשרה הקמת אנדרטה צנועה לזכר הקורבנות היהודיים.
סיבות נוספות גרמו לכך שסיפור טבח באבי יאר לא זכה למקום ראוי בזיכרון; בניגוד לתעשיית המוות במחנות ההשמדה, הרי שבבאבי יאר דאגו הנאצים למחוק כמעט כל זכר לזוועה שהתרחשה במקום, ואחר כך המשיכו בכך הסובייטים. לקטל ההמוני גם לא היה תיעוד, נותרו ניצולים מעטים וגם הם חיו מעבר למסך הברזל שהקשה על הנחלת הזיכרון, פרסומו והוצאתו מחוץ לברית המועצות. גם הקושי להגר מברית המועצות הקשה על כך. רק בשנות השבעים החלה יציאת יהודים מברית המועצות ואיתם גם החלו להגיע עוד עדויות על שאירע בבאבי יאר.
נפילת ברית המועצות, שהביאה לקבלת עצמאותה של אוקראינה ב-1991, לא גרמה מיד להעלאת הזיכרון ולהנחלתו. לפני חמש שנים הוקם המרכז להנצחת השואה באבי יאר. המרכז פועל בתרומות של עשירים יהודים יוצאי אוקראינה וזוכה לתמיכת עיריית קייב וממשלת אוקראינה. בשטח הפארק הגדול הוקמו מספר אנדרטאות, מיצגים ומבני זיכרון ובהם שמות הנרצחים, בית כנסת סמלי, מיצג מראות מחורר מכדורי יריות המכונה "השואה בכדורים" והשבוע נחנך מיצג "קיר הדמעות" של האומנית מרינה אברמוביץ'.
עד סוף השנה תסתיים הקמת "תל הזיכרון" ובעוד חמש שנים אמורה להסתיים בניית מוזיאון. במקביל מתקיימות תוכניות מחקר, לימוד והנצחה. תוכניות אלו כבר הביאו לגילוי מאות שמות של קורבנות שלא היו ידועים עד כה, וכן תיעוד שמות 159 שוטרים וחיילים נאצים שהשתתפו בטבח ופרסום העדויות שלהם. מרכז ההנצחה הגדול שמוקם בבאבי יאר יהווה בעצם מוקד הנצחה, תיעוד ומחקר למה שמכונה "השואה בכדורים"; כ-2.5 מיליון יהודים נרצחו ביריות במהלך המלחמה במאות אתרים, מרביתם במזרח אירופה. בזיכרון השואה הישראלי והעולמי הסיפור הזה לא זכה למקום ראוי. מרכז ההנצחה בבאבי יאר אמור לעשות זאת.
עם זאת, אסור לשכוח שהעצמאות לה זכתה אוקראינה לפני שלושים שנה ושאפשרה סוף סוף להעלות מהשכחה את זיכרון הטבח, לא מחקה באחת גילויי אנטישמיות במדינה וביטויי אהדה לגיבורי הלאומנות האוקראינית, בהם גם כאלו שרצחו יהודים ושיתפו פעולה עם הנאצים.
אשן ואחלום ריחות של שלג קר,
ריחות פרווה לחה ואש בארובה
ושוב פתאום אין קץ של העבר
קפאו ודק קולה של האומנת בה:
תישן, בני, שן. (מתוך השיר "לא לדאוג", אלכסנדר גאליץ', תרגם יעקב שבתאי)
כל חייו נשא איתו הילד אליושה אלגרט את אותו יום שבו שכב בגיא ההריגה בתוך ערימת גופות מדממת. ילד בן שש שרוע בתוך הגיהינום. עד סוף ימיו העריץ את אמו שנשאה אותו מתוך התהום, אבל מעולם באבי יאר לא עזב אותו. השבוע, בבית הקברות של קייב, עמדה ליד קברו בתו מרינה וסיפרה איך היה לוקח את המשפחה לאותו מקום שבו "אין קץ של העבר".
"היינו מגיעים איתו לבאבי יאר בכל אירוע משמעותי של המשפחה. ביום נישואי אחותי הגענו כל המשפחה והצטלמנו ליד האנדרטה, כשאחותי לבושה בבגדי כלה", סיפרה. עוד אמרה כי גם כשכבר היה אפשר לעזוב את ברית המועצות, כפי שעשו בני משפחה אחרים וחברים, אביה סרב לעשות זאת. "הוא לא רצה לעזוב את קייב ולעלות לישראל, כי שם כל משפחתו קבורה. רק אחרי שאבא נפטר עלינו לישראל", אמרה. "אם הוא היה רואה שזוכרים היום את באבי יאר הוא היה מרגיש סיפוק".