בקיבוץ מענית שבפתחו המערבי של ואדי ערה נחשף אתמול (רביעי) באקראי סליק מימי טרום המדינה - בשעה שדחפור עבד במקום, במסגרת עבודות הכנה לשתילת דשא בסמוך למועדון בקיבוץ. בסליק הנשכח נמצאו אמצעי לחימה רבים, בהם לבנת חבלה, עשרות רימונים ופצצת מרגמה. מבין אלו, חלקם נמצאו במצב רגיש, וחלקם רקובים.
"חברי קיבוץ מענית חיו שנים רבות על קו התפר ולחמו על הגנת גבולות המדינה בחירוף נפש במלחמת השחרור, ולא נטשו את הקיבוץ על אף ההתקפות הקשות", אמר אילן שדה, ראש המועצה האזורית מנשה וחבר הקיבוץ, "ולכן אין זה פלא שנמצא הסליק, שאינו הראשון וייתכן שלא האחרון".
חבלני משטרה שהגיעו למקום עבדו עד שעות הלילה המאוחרות מחשש כי פריטי האמל"ח יתפוצצו לאור מצבם. לצורך מניעת התרחיש נדרשת עבודת חבלה רגישה ומורכבת. מדי פעם נחשפים סליקים שכאלו, שהוקמו בימי טרום המדינה. בשנת 1976 כבר התגלה בקיבוץ סליק ובו היו מרבית כלי הנשק ששימשו את לוחמי הקיבוץ ב-1948 ורק לפני כחודש וחצי נמצאו בקיבוץ איילת השחר שבגליל העליון רימונים שארגון "ההגנה" ייצר בחשאיות תחת אפו של השלטון הבריטי.
קיבוץ מענית, המשתייך לתנועת הקיבוץ הארצי, נוסד בשנת 1935 במושבה כרכור. ב-1942 עלו חבריו על הקרקע במיקומו הנוכחי. הקיבוץ שהיה על קו הגבול סבל מהתקפות רבות, שהלכו וגברו בזמן מלחמת העצמאות - אז הותקף על ידי חיילי הצבא העיראקי וכנופיות ערביות. הקיבוץ אף עמד תחת ניסיונות לכבוש אותו, ונפגע מהפגזות וירי: במהלך יום אחד בחודש יולי 1948 הומטרו על הקיבוץ כמאתיים פגזים, שגרמו לנזק רב. לאחר אותו יום הוחלט לפנות את הילדים והנשים לפרדס-חנה, שם שהו מעל שנה, עד שהמלחמה הסתיימה וההריסות שוקמו.
חברי מענית הכינו עצמם למקרה חירום, ורכשו נשק לקראת הימים הקשים: מדובר היה ב-11 רובים אנגלים, שני רובים קנדים, שתי מרגמות, מקלע ברן ועוד. כשהגיעו לישראל משלוחי נשק מצ'כיה הועברו למענית רובים, מקלעים ואמצעי לחימה נוספים. כלי הנשק הללו נשמרו בסליקים, בעוד בנקודת המשמר של הגפירים הוחזק נשק רשמי.
חבר הקיבוץ יצחק פרלמן, אז נער בן 18, תיאר ביומנו את מה שעבר עליו באחד מאותם ימי קרבות. "בבוקר השכם הייתי בחדר האוכל. משם שלחוני עם תחמושת ל'גבעת יוסף קפלן'. בליבי הרגשתי פחד ואינני יודע למה. הגעתי לגבעה, אך לא יכולתי להתקדם בכיוון הגדר מפני מטר היריות שהומטרו על-ידי הערבים. באותו רגע הגיע אלי אחד החיילים ולקח מידי את התחמושת", כתב. "במוחי עברו זיכרונות שונים. נזכרתי במלחמה הגדולה שעברה עלי בפולין, במרד הפולני בוורשה. כדורים ופגזים עפו גם אז מעל לראשינו, אולם אז לא חשבתי בכלל על החיים, כמו כאן. שם לא היה לי כל כך אכפת אם אמות או אחיה. פה החיים יקרים לי מאד. ולמה? לא אדע. אך אנחנו נעמוד על נפשותינו עד הרגע האחרון. נלך כולנו בשעת הצורך בעקבותיו של טרומפלדור ושל חיילינו, אשר נפלו בעד המולדת".
