logo

בגין, ביבי, שרון - מצא את ההבדלים

7

פרופ' אבי דגני10/12/2002 - 10:32
OG חדשות
OG חדשות צילום: מערכת וואלה, וואלה

בהחלט אפשר ששר הגורל של ההיסטוריה הועיד לשלושה מנהיגי ימין חשובים את הסיכוי להגשים במשותף, אך בשלבים, את המשימה של השכנת שלום בין ישראל לשכנותיה.

לבגין הוא העניק את התבונה הפוליטית ואת הרגישות החברתית להביא ראשית אמנציפציה חברתית-פוליטית לציבור רחב - מסורתי-מזרחי ברובו - אשר השתייך אל החציון התחתון החברתי-כלכלי של העם והמדינה. בגין היטיב לדבר אל אותם אזרחים רבים, הבטיח "להיטיב עם העם" והחל בשיקום שכונות המצוקה. השיקום הצליח בעיקר "להציף" את מצוקות אותה אוכלוסיה - לאו דווקא המצוקות הכלכליות- ולהעלותן אל ראש סדר היום הלאומי.

הרטוריקה הנכונה של האיש, וכמוהם מעשיו, סיפחו המונים אלו לליכוד. כך החלה להיווצר המסה של "הצבא הפוליטי העממי של הליכוד" - מסת מצביעים הנחוצה כדי לעשות מעשה פוליטי היסטורי במדינה דמוקרטית. בגין חתם על הסכם שלום היסטורי עם מצרים ויצר תקדים מאין כמותו: פינוי יישוב יהודי - ימית.

לבנימין נתניהו העניק שר היסטוריה את הכריזמה: "ביבי" זקף לראשונה את קומתם של מצביעי הימין והעניק להם תנופה של התלהבות וביטחון בעצמם. ביבי הוציא את הימין הפוליטי מן הארון. עד ביבי לא הצליחו הסוקרים לקבל בסקריהם משוב אמת על השאלה, "עבור איזו מפלגה הצבעת בבחירות האחרונות?". הליכוד נחבא אל הארון - מצביעים התביישו (מאז, "ללא חרות וללא מק"י" של בן-גוריון), או חששו, לומר שהם מצביעי ליכוד. מאז ביבי "התיישרה" הסטטיסטיקה של הצבעת העבר עבור הליכוד.

עם זאת נתניהו הקריב חיילי ליכוד מרובים על מזבח בחירתו האישית והוריש לשרון ליכוד מצומק עם 19 חברי כנסת. ועם קומץ כה קטן של חיילי ליכוד, אפילו שרון איננו יכול.

אם להאמין לסקרים, עומד שר היסטוריה להעניק לאריאל שרון, בסוף 2002, שפע נדיר של "כלי ביצוע" וסיכויים לעתיד: תבונה של מבוגר וניסיון פוליטי, הילת עבר של גנרל, סגנון אישי המעורר אמון ברבים מאוד, ואפילו חן אישי וחוש הומור מצוין. אולם יותר מכל - וגם בשל התכונות הללו - יש לו המון מצביעים פוטנציאליים, המתדפקים בימים אלה על שערי הליכוד - על פי מצב הדברים היום, לא פחות מ-40-42 מנדטים. חלקם באים לכאן עוד מאז בגין ומחוזקים ברוח ביבי. רבים מאוד, אחרים, בגלל שרון עצמו: בימים אלה של טרור קשה וכלכלה במשבר, "מאחר שאף אחד לא יכול היום לעשות יותר ממנו בנסיבות הקיימות", "כל האחרים סתם מקשקשים", ו"הוא הוכיח שאפשר לסמוך עליו" (ראה סקרי וואלה!-גיאוקרטוגרפיה).

רבים מאוד, אחרים, באים ממחנות אחרים: תוך אכזבה ממה שקורה בכל מקום קיצוני, בימין ובשמאל. העם איננו אוהב את השוליים הקיצוניים. לכן מרצ מתקשה לשמור על גודלה, כמו המחנה הלאומי הימני לדורותיו, וגם היום. העם גם בורח מפנאטיות דתית (גם דתיים), ומחרדיות החרדה, לא תמיד לעם ישראל ולא תמיד ברוח אלוקי ישראל (גם חרדים). ועל כל אלה אכזבה גדולה ממנהיגים כושלים ולא אהודים, "שרק יודעים לדבר… נשבר לי!"

40 מנדטים ויותר של הליכוד ועוד 20 מנדטים ויותר (?) של העבודה - די בהם כדי להקים ממשלה, שתוכל למשול ולבצע, ובעיקר אם תצורף אליה שינוי. העם לא חדל מלבקש ממשלת אחדות: לפני חודש 41% מהעם והיום 53% (ראה סקרי וואלה!-גיאוקרטוגרפיה) מהעם, בימין כבשמאל, סבור כי ללא ויתורים לא ייכון שלום עם הפלסטינים ועם העולם הערבי. אם שרון ומצנע ישכילו להקים את הממשלה הזאת, ייתכן ששר ההיסטוריה יניח להם "להיכנס להיסטוריה", בהנהגה משותפת, בראשות שרון, ולהביא הסכם שלום, שרוב הציבור נכסף לו.

אם ירכיב שרון ממשלת ימין רחבה - דתית, חרדית, נדע ששר היסטוריה התכוון אחרת. האנטי-תזה הימנית הקיצונית המוכרזת, היא לנצח צבאית את הפלסטינים ואת הטרור, לשמור על כל ארץ ישראל, ואז נראה. אם כך החליט לו שר היסטוריה, הסימן יהיה כנראה: בחירות חוזרות, בעוד זמן קצר, בצל משבר כלכלי וחברתי חמור עוד יותר.

רבים בליכוד, ואפילו ערבים (ש-10% מהם מצביעים כיום לליכוד), אומרים היום: שרון, עוד תראו, הפעם, הפוך על הפוך, יוכל הכל, יוריד התנחלויות וכל מה שצריך. האם שרון יכול? האם הימין יוכל?