תולדות שינוי

המצע הרעיוני של שינוי נוסח בצורת 8 עקרונות, שנשארו מאז,
פחות או יותר, ביסוד פעולתה: נכונות למשא ומתן עם המדינות
השכנות על בסיס פשרה טריטוריאלית; שינוי שיטת הבחירות
לכנסת לשיטה אישית-רובית, שתבטיח את אחריות הנבחרים בפני
בוחריהם, וכן הבטחת דמוקרטיזציה של המפלגות ופיקוח ממלכתי

על תקינות פעולותיהן באמצעות חקיקה מתאימה; הבטחת זכויות היסוד של האזרח ועיגונן בחוקה כתובה; הימנעות מהתערבות הממשלה בחיי הכלכלה לקידום אינטרסים סקטוריאליים והתערבות רק למען מטרות הנובעות מצרכים לאומיים ולמען קיומה של מדינת רווחה; ביסוס המנהל הממלכתי והציבורי על עקרון האחריות האישית ומינוי וקידום המועסקים בהם רק על יסוד כישוריהם והצלחתם; ארגון החינוך במטרה להקנות הזדמנויות שוות לכל ולהבטיח חינוך ההולם חברה דמוקרטית בעלת רמה טכנולוגית

ומדעית מפותחת; צמצום הפערים החברתיים על ידי שיפור מתאים במערכת המיסוי, במדיניות השכר, בתכנון הדמוגרפי ובארגון שירותי הרווחה הממלכתיים; שינוי יסודי באורחות החיים הציבוריים והשירותים הניתנים לאזרחים ע"י חינוך, קיום החוק ואכיפתו ופעולות חקיקה הולמות.

בשנת 1975 קיימה שינוי משא ומתן עם התנועה לזכויות האזרח (רצ)
על איחוד אפשרי בין השתיים, אך המשא ומתן נקלע למבוי סתום.
בשנת 1976 הקים יגאל ידין, מי שהיה הרמטכ"ל השני של צה"ל,
את התנועה הדמוקרטית, שמיד עם כינונה נכנסה למשא ומתן עם
שינוי להקמת מפלגה משותפת, ואכן בתחילת 1977 הוקמה "התנועה

הדמוקרטית לשינוי", ובקיצור - ד"ש .לאחר הקמת ד"ש הצטרפו אליה
קבוצה של אנשי המרכז החופשי, בראשות שמואל תמיר, שפרשה מהליכוד, וקבוצה, בראשות מאיר עמית ,שפרשה ממפלגת העבודה.

בבחירות לכנסת התשיעית, שהתקיימו במאי 1977, זכתה ד"ש ב 15 מנדטים, אך מאחר שלא הייתה במצב שתוכל להוות את לשון המאזניים, ומנחם בגין יכול היה להקים ממשלה בלעדיה, נותרה ללא כושר מיקוח קואליציוני ממשי. בד"ש התנהל מאבק קשה בשאלה האם להצטרף לממשלה. בסופו של דבר, אחרי מספר חודשים, החליטה מועצת ד"ש, ברוב קטן, להצטרף אליה. כשנה לאחר הקמתה, יומיים לפני החתימה על הסכמי קמפ-דייויד, התפרקה ד"ש, ושמונה מחבריה, לרבות חברי שינוי, עברו לאופוזיציה. הוקמה סיעה חדשה, שנשאה את השם "התנועה לשינוי ויוזמה".

בשנת 1980 נשארו בה חמישה חברים (אמנון רובינשטיין ,מרדכי וירשובסקי, זיידאן עטשי, שמואל טולדנו וסטף ורטהיימר, שפינה את מקומו לסטלה לוי), והסיעה שינתה את שמה ל"שינוי - מפלגת המרכז."

בבחירות לכנסת העשירית (1981) זכתה שינוי בשני מנדטים בלבד:
בבחירות לכנסתה ה-11 (1984) עלתה לשלושה מנדטים ואל רובינשטיין ווירשובסקי הצטרף שוב זיידאן עטשי. לאחר בחירות 1984 החליטה שינוי להצטרף לממשלת האחדות הלאומית בראשותו של שמעון פרס, ואמנון רובינשטיין התמנה לשר התקשורת. לאחר זמן מה פרש וירשובסקי והצטרף לרצ.

במאי 1987 פרשה שינוי מהממשלה וחזרה לאופוזיציה , וזאת בשל
הכשלת "הסכם לונדון" על ידי הליכוד ובגלל חזרתו של יצחק
פרץ מש"ס לכהונה בממשלה.

שינוי לא הצטרפה לממשלת האחדות הלאומית בראשות יצחק שמיר שהוקמה ב- 1988, ולקראת הבחירות לכנסת ה-13 בשנת 1992 חברה שינוי לרצ ומפ"ם והקימה את מרצ. במסגרת זו היו לשינוי שני מושבים (רובינשטיין ופורז). בממשלת יצחק רבין התמנה אמנון רובינשטיין לשר האנרגיה והתשתית ואחרי שנה, לאחר הדחתה של שולמית אלוני, מונה כשר החינוך והתרבות .

בפברואר 1997 החליטו רצ ומפ"ם להתאחד במסגרת מרצ למפלגה אחת.
קבוצה של חברי שינוי בראשות אמנון רובינשטיין פרשה משינוי והצטרפה לאיחוד. חלק אחר, בראשותו של אברהם פורז התנגד לאיחוד מלא בתוך מפלגה בעלת זהות סוציאליסטית מובהקת
והתעקש לשמור על ייחודיות המפלגה כתנועת מרכז ליבראלית.

"לפחות אשאר נאמן לעקרונותיי" נהג פורז לומר אז למקורביו,
אך הוא לא שקט על השמרים ופעל להקמת "שינוי- התנועה החילונית", שהצליחה מעל למשוער ובראשותו ובראשות לפיד זכתה ל-6 מנדטים בבחירות 1999.

שינוי לא הצטרפה לקואליציה שהקים אהוד ברק, בשל סירובה לשבת בממשלה אחת עם ש"ס. גם לאחר הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה שנערכו בשנת 2001, בהן זכה אריאל שרון, לא הצטרפה המפלגה לממשלה, מאותה הסיבה.