ב-12 ביוני 2014 גלעד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח עלו על טרמפ בדרכם הביתה בצומת אלון שבות שסמוך להתנחלות שבות רחל, נחטפו בידי חוליית חמאס ונרצחו באותו הלילה. חטיפתם הובילה למבצע "שובו אחים" ולאחר 18 ימים שבהם המונים חרדו לשלומים ורבים סייעו בחיפושים, נמצאו שלוש גופותיהם בשדה ליד העיירה הפלסטינית חלחול.
שלוש שנים לאחר אירוע החטיפה מספרות אמותיהם של השלושה על החיים שאחרי הטרגדיה. "בדיוק כמו אצל משפחות רבות אחרות ששכלו את יקיריהן מתמודדים עם הגעגוע ועם הכאב. לצד תחושת ההחמצה יש גם חוויות נפלאות", אומרת רותי פרנקל, אמו של נפתלי. "אנחנו מוקפים בחברים המדהימים של נפתלי והם חלק מהותי מהחיים שלנו עד היום ומתהליך ההחלמה שאנחנו עוברים. אותם חברים גדלו סיימו תיכון, התגייסו, חלקם מתחילים להתחתן. הם עושים המון". לדבריה, "כשאנחנו רואים אותם אנחנו לא יכולים שלא לחשוב איפה נפתלי היה יכול להיות עכשיו. אבל החוויה הזו דרכם היא לא רק כאב אלא גם אושר, כי אנחנו אוהבים אותם ושמחים בצמיחה שלהם".
פרנקל מספרת כי הגעגוע הכי גדול הוא לשגרה שאבדה. "הדברים שהיו ייחודיים לאישיות של נפתלי כמו מוזיקה, ספורט, תורה, ציונות ורגישות, הם הכי חסרים. אבל למרות שיש את הצד של הכאב ושל הפצע הגדול, יש גם הרבה ברכה", היא אומרת. מאז הרצח שתיים מאחיותיו של נפתלי חגגו בת מצווה ולדבריה של פרנקל, "הבית והחיים ממשיכים".
"לא ידעתי איך זה אפשרי בכלל לארגן שמחה בלי אייל, אין סיכוי"
"לא רוצים רק לשרוד את החיים"
איריס יפרח, אמו של אייל, מציירת תמונה שונה, על חיי משפחה שהשתנו ללא היכר. "אנחנו כבר לא אותה משפחה. שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר", היא אומרת. "תמיד יש הרגשה שמשהו חסר, במיוחד ברגעים של מפגש או התכנסות משפחתית. לא יהיה מושלם יותר לעולם. החיסרון, הכאב והגעגוע מתעצמים עם הזמן ביחד עם ההבנה שהוא כבר לא יחזור", מוסיפה יפרח. "מצד שני, יש את הרצון של כולנו להמשיך לחיות בשמחה, לא רק לשרוד את החיים. אנחנו באמת רוצים להמשיך לשמוח וזוהי התמודדות לא פשוטה".
לדבריה, "הילדים גדלים וכל אחד תופס כיוון. אנחנו מחזקים אחד את השני, משתפים בכאב ובתחושות ובכלל כמשפחה התגבשנו יותר מאז שאייל נרצח". מבחינתה, "הכי קשה בחופשות משפחתיות ובשבתות, כשכל המשפחה מתכנסת לארוחה, יושבים יחד שעות, צוחקים ומדברים, ואז החיסרון של אייל מודגש יותר".
גם משפחתו של אייל חגגה לאחרונה בת מצווה לאחותו, ולדברי איריס זו הייתה חוויה טעונה בכאב. "בהתחלה לא ידעתי איך זה אפשרי בכלל לארגן שמחה בלי אייל, אין סיכוי. כשראיתי כמה היא רוצה לשמוח וליהנות החלטתי להתגבר ולאסוף את עצמי. עם דמעות בעיניים ולב שבור קיבלתי כוחות. ברור לי שאייל שומר מלמעלה והוא פשוט איתנו".
"לא ידעתי שיש לי את היכולת לחיות חיים של כאב ושל שמחה"
"הכי חסרה שמחת החיים"
"אנחנו מתמודדים עם מורכבות לא פשוטה, אבל הבחירה בחיים היא מאוד ברורה", קובעת גם בת גלים שער, אמו של גלעד. "מצד אחד יש את הגעגוע והכאב, אבל עם זה, אנחנו משתדלים מאוד להכניס המשכיות לחיים ורוצים לחיות מתוך שמחה. אנחנו רוצים שיהיה לאחיות של גלעד עתיד טוב ושמח ועושים את הכול בשביל זה".
שער לא יכולה לשים אצבע על המקום שבו גלעד חסר לה במיוחד. "אני פשוט מתגעגעת לנוכחות שלו. הוא היה נמצא איתי במטבח, היה מקשיב, מבין ומתעניין, וזה הכי חסר. חסרה שמחת החיים שלו. היה לו חלק מאוד משמעותי במרקם החיים המשפחתי", היא אומרת. "הוא נמצא בזיכרון כל הזמן. יש כל הזמן דברים שמזכירים אותו וזה לא קל. הבת הגדולה שלנו התחתנה לפני כשנה עם חתן מקסים שממש יקר לנו כבן וזה נתן תחושה מאוד טובה למשפחה תחושה של הרחבות והתחזקות".
"עברנו גם לבית חדש וגם זה היה שינוי משמעותי. בעצם כל השגרה שלנו השתנתה", מוסיפה בת גלים. את הבית בנו בני המשפחה במשך שנים ולדבריה גלעד היה שותף לחלומות, לתכנון ולתהליך הבניה. "גלעד היה שותף, יש לו אפילו חדר בבית החדש. החדר משמש לכלי המוזיקה של הבנות ולהכנת שיעורי בית אבל זה החדר של גלעד", היא מספרת. "זו הייתה כניסה מאוד כואבת ולא קלה כי לא התנתקנו מהעבר. זה כאילו נכנסנו יחד אתו לבית, עם החיסרון שלו. הרגשתי את זה בכל תמונה שתליתי ומנורה ששמתי. הוא ממש חלם איתי ביחד את הבית הזה. זו שוב מורכבות עם השמחה הגדולה של המעבר יחד עם הכאב הגדול. לא ידעתי שיש לי את היכולת לחיות חיים של כאב ושמחה. אנחנו לומדים לחיות במציאות הזאת".
לצד עיסוקי היום יום שלוש המשפחות עסוקות עד היום גם בהנצחת הבנים. החל מיוזמות פרטיות וכלה בפרויקטים משותפים לשלוש המשפחות - רובם ככולם קשורים לתחושת אחדות שהורגשה לדברי המשפחות בימי החיפושים הקשים. "שלוש המשפחות מקיימות את אירוע פרס ירושלים לאחדות כדי לשמר את אווירת ה'ביחד' שהייתה בזמן החטיפה", אומרת יפרח.
"זה מזכיר לנו את החיבור הגדול בימי החיפושים וזה דבר שאנחנו צריכים להזכיר לעצמנו בתור בני אותו עם, להזכיר את המסוגלות לחיבור ולחיבוק ולאהבת אחים. זה נותן הרבה כוח", מוסיפה שער. "למרות אי ההסכמות תמיד נזכיר את החיבור".
לדברי רחלי פרנקל התחושה הייתה חזקה עוד בימי החיפושים אחר הבנים. "כל האינטרקציות עם החברה הישראלית מזמנות לנו אין סוף של מפגשים וגם בהקשר הזה של ההיעדר שלו אנחנו רואים המון ברכה ודברים טובים. פגשנו את החברה הישראלית והעם היהודי במיטבו עכשיו אני יודעת בוודאות שכל הטוב הזה נמצא שם. שאלת מיליון הדולר היא איך ניישם את זה לא רק באירועי חירום, אלא גם ביום יום".
