מלווה בכמה מקורבים, חף בינתיים משמות גדולים, הגיע ראש עיריית חיפה לבית העבודה בשעה המדוייקת, ותחת השלט "מצטרפים למצנע חוזרים לעבודה" החל את מירוצו לראשות המפלגה, ומשם, כך הוא מקווה, לראשות הממשלה (לינק לידיעה המורחבת בסוף כתבה זו). לזכותו עמדה העובדה כי למרות שהשתפשף 9 שנים בפוליטיקה המקומית של חיפה עדיין דיבורו חף מהחלקלקות של הפוליטיקאי הממוצע, ומשדר אמינות וכנות. לחובתו ייאמר כי הוא התקשה לספק חידושים במשנתו המדינית והפוליטית, בייחוד ביחס ליריביו, בנימין בן אליעזר וחיים רמון.
כמו שניהם, גם הוא חושב שצריך לדבר עם הפלסטינים, כל עוד יש פרטנר, ואם המצב לא יאפשר זאת יש לנקוט בהפרדה חד צדדית. כמו שניהם גם הוא סבור שהממשלה מקצה יותר מדי משאבים להתנחלויות ופחות לעיירות הפיתוח וכמוהם גם הוא בטוח שהוא הוא זה שיצליח לשקם את המפלגה מההריסות.
במישור החברתי לא שונה משנתו של מצנע משל כל פוליטיקאי מתחיל: החינוך בראש סדר העדיפויות, טיפול נאות באוכלוסיית המבוגרים והתמודדות רצינית עם תופעת האלימות במשפחה. "אני בא מהשטח", התגאה, "אני נפגש עם דייגי הקישון, עם סוחרים בשוק ומתהלך בתוך הציבור".
ההשוואה עם בנימין נתניהו ואהוד ברק, שהגיחו לפוליטיקה וסימנו ישר את כס ראש הממשלה, בלתי נמנעת. "מי שהארץ הזו יקרה לו, מי שחרד לעתידה שלך המדינה, אינו יכול לשבת מהצד ולראות את המדינה הולכת לנו בין הידיים", אמר מצנע והזכיר בעיקר את נאום "להחזיר את החיוך לפנים" של אמנון ליפקין שחק. "אולי חוסר ניסיון בעת הזו הוא יתרון", הוא פתר את העניין באופן סתום במקצת. מאוחר יותר טען כי כהונתו בעיריית חיפה מספקת את הניסיון המתאים. "אם צריך בית ספר לראשי ממשלה זה רשויות גדולות", אמר.
מצנע לא הזיע היום במעמד החגיגי. העיתונאים לא הקשו יותר מדי וכנראה שהאוויר הנקי מהכרמל עדיין זורם בעורקיו. ההחלטה להיכנס לפוליטיקה הארצית, אמר, היא סופית ואין ממנה חזרה. במהלך השבועות הקרובים, כשיתגלגל לפיו של רמון וכשייתקל ביכולת הארגון של בן אליעזר הוא יצטרך להפשיל שרוולים, להתחיל לבעוט ובעיקר לחדד מסרים.