אנשי שפירית הביצה נוטלים אחריות מסוימת לכך, שמר שטרסלר ממשיך להפיק עונג מסדרת היגדיו החוזרת ונשנית בדבר אטימותנו לנושאי כלכלה וחברה וסדר העדיפויות המעוות שלנו. לא הצלחנו, לצערנו, לגרום למר שטרסלר לבחון מספר סוגיות מהותיות, ולשנות ולו במעט את דעותיו, אם לא את סגנונו.
מר שטרסלר איננו מתייחס במאמר לעובדות הבאות:
תוך שנים ספורות יהפוך כביש חוצה ישראל לפקק תנועה אחד גדול, כתולדה של גידול באוכלוסייה ובמספר כלי הרכב. על כך יעידו מומחי תחבורה טובים ממני וממר שטרסלר.
כביש זה יחובר למערכת הכבישים הארצית על ידי כבישי רוחב רבים נוספים, אשר הם - על מחלפי הענק שלהם יגרמו לאובדן שטחים פתוחים, קרקע ונוף. בין הכבישים יוקמו מרכזים מסחריים, אולמי שמחות, תחנות דלק ובסטות, אשר יחסלו את מעט המרחבים הפתוחים שעוד נותרו בתווך הצפוף ממילא שבין הפריפריה והמרכז. לדידנו, כביש חוצה ישראל, מעבר להשלכות הסביבתיות הישירות שלו, הוא סמל וכתובת על הקיר באשר לתוצאות החמורות שתיגרמנה בהיעדרה של מדיניות תחבורה ברת קיימא.
אם מדינת ישראל לא תמצא דרך לתת עדיפות ראשונה במעלה לפיתוח מערכות תחבורה ציבורית בקצב הנדרש ותוך שימוש במשאבים הראויים, אנו ניחנק בשלמת בטון ומלט. קיומה של מערכת תחבורה ציבורית משולבת, יעילה וידידותית תקטין את תלותנו הפסיכולוגית והתפקודית במכונית הפרטית. ולכן נשמח מאוד להשתמש פחות במכוניותינו הפרטיות, ויותר בתחבורה ציבורית ומן הטעם הפשוט: זה יותר נוח.
ריסון פיתוח תשתיות תחבורה, תוך שימוש חסכני ויעיל במשאב הקרקע, הוא תנאי הכרחי להבטחת שימורם של שטחים פתוחים ונוף בארץ. כברת נוף, שדה, חורש וקו אופק פתוח הם צורך אנושי, וההנאה מהם היא זכות בסיסית של כל אחד מאיתנו.
ואם בשפירית הביצה עסקינן, נניח לרטוריקת הרדיקולום אד אבסורדום, על פיה אנו מוצגים כמיזנטרופים. הנאורות שבמדינות משקיעות הון עתק בשמירת מינים מן החי והצומח על בתי הגידול שלהם. זאת, לא למען כת של משוגעים, אלא מתוך הבנה סביבתית מעמיקה, ולצורך חיזוק ושימור הסביבה, החיוניים להמשך קיומו ואיכות חייו של המין האנושי.
ולסיום אני מזמין את מר שטרסלר לגיחה קצרה למעיינות הירקון, בצמוד לכביש חוצה ישראל, לחזות במעופן של שפיריות, אם הן תשרודנה עדיין. אולי, עם קורטוב של שאר רוח, נצליח עוד ליהנות מהטבע שעוד נותר.
הכותב הוא מנכ"ל החברה להגנת הטבע