קורות חיים עמיר פרץ

ב-1983, בהיותו בן 31 בלבד, נבחר לתפקיד ראש עיריית שדרות מטעם המערך ובכך שם קץ לשלטון ארוך שנים שהתחלק בין המפד"ל והליכוד. כהונתו התאפיינה בקידום של מערכת החינוך העירונית ובקשר הדוק עם התושבים.

בתום חמש שנים נבחר כחבר לכנסת ה-12 מטעם העבודה בבחירות שנערכו בשנת 1988, והיה במחנה היוני של המפלגה.

אחרי ההפסד לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות העובדים הכללית מטעם העבודה, חבר ב-1994 לחיים רמון, כדי להקים בה את סיעת רם. רמון נבחר למזכ"ל ופרץ שימש יו"ר האגף לאיגוד מקצועי. בעקבות פרישת רמון בנובמבר 1995 התמנה פרץ כיו"ר ההסתדרות החדשה שחוותה קשיים כלכליים וארגוניים חמורים. שנתיים מאוחר יותר זכה בבחירות הישירות לראשות ההסתדרות. כהונתו התאפיינה בקידום האג'נדה הסוציאל-דמוקרטית שהולידה עימותים מתוקשרים מול שר האוצר דאז בנימין נתניהו.

במקביל לכהונתו בהסתדרות, פרש פרץ מהעבודה ב-25 במרץ 1999 עם חברי הכנסת אדיסו מאסלה ורפיק חאג'-יחיא, והשלושה ייסדו אז את מפלגת "עם אחד". בבחירות לכנסת ה-15 שנערכו באותה השנה זכתה המפלגה בשני מנדטים, ובבחירות לכנסת ה-16 בשלושה.

ב-2005 התמזגה "עם אחד" עם מפלגת העבודה, בעידודו של שמעון פרס. בחודש מרץ באותה שנה, העבודה בראשות פרס נכנסה לקואליציה עם ראש הממשלה אריאל שרון במטרה לגבות את מהלך ההתנתקות מהרצועה, דבר שאיפשר גם את אישורו של תקציב המדינה.

בבחירות שהתקיימו לראשות המפלגה באותה שנה ניצח פרץ את פרס בהפרש של שני אחוזים. פרץ, אשר היה בין המצדדים ביציאה מידית מהקואליציה ובין המתנגדים החריפים ביותר למדיניות הכלכלית הליברלית של הממשלה, הצליח להעביר החלטה במרכז המפלגה שהובילה ליציאת העבודה מהקואליציה באותו חודש, מה שהוביל לפירוק ממשלת האחדות. חודשיים מאוחר יותר פרש מתפקיד יו"ר ההסתדרות.

בבחירות לכנסת ה-17 שהתקיימו במרץ 2006, הוביל פרץ את מפלגת העבודה להישג של 19 מנדטים – שחזור להישג של קודמו עמרם מצנע. באותן בחירות זכתה "קדימה" ב-29 מנדטים.

העבודה נכנסה כשותפה בקואליציה של הממשלה ה-31, בראשות אהוד אולמרט, במסגרתה מונה פרץ לסגן ראש הממשלה ולשר הביטחון. מהלך זה קומם עליו רבים, שטענו כי הוא אינו מוכשר לתפקיד וכי הדבר נתפס כסטייה מהאג'נדה הכלכלית-חברתית של מפלגתו. עם זאת, במהלך המו"מ הקואליציוני שם פרץ דגש על נושאים כלכליים בהם העלאת שכר המינימום ל-4,600 שקלים, ודרש לקבל לידי מפלגתו את תיק החינוך.

שלושה חודשים בלבד אחרי הבחירות, בחודש יוני 2006, נחטף החייל גלעד שליט לעזה, וביולי פרצה מלחמת לבנון השנייה בשל חטיפת שני חיילי צה"ל אלדד רגב ואהוד גולדווסר. ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המלחמה, בראשות השופט אליהו וינוגרד, קבעה כי "פרץ כשל בכך שלא ביקש דיון אסטרטגי של ממש לפני היציאה למלחמה. כשל מרכזי היה שלא נתן תשומת לב מיוחדת להשלמת חוסר התמצאותו הברורה בנושאי משרדו, ולא נקט בצעדים שנועדו לפצותו על כך".

עם זאת, קבעה הוועדה כי פרץ "גילה לעתים תובנות שאנשים מנוסים ממנו לא גילו, והיתה לו תרומה משמעותית לדיונים ולהחלטות בנושא מטרות התקיפה, אלא שתובנותיו לא תורגמו בדרך כלל לסימני שאלה מהותיים באשר לאופן הפעולה וליעדיה".

באוגוסט 2006 הורה פרץ לזרז את קידום מערכת ההגנה האווירית מפני רקטות "כיפת ברזל". "זה הפרויקט החשוב ביותר כרגע ועל כן יש לשקול להגדיר את תוכנית הפיתוח כ'תוכנית חירום' ולזרזה ככל האפשר", אמר.

ב-15 ביוני 2007, לאחר בחירתו של אהוד ברק לתפקיד יו"ר המפלגה, הודיע פרץ על התפטרותו מתפקיד סגן ראש הממשלה ושר הביטחון. הוא דחה את הצעתו של אולמרט לשמש שר בלי תיק בממשלתו, וב-18 ביוני 2007 פינה את מקומו לברק.

בבחירות לכנסת ה-18 נבחר פרץ למקום העשירי ברשימת העבודה לכנסת. הוא התנגד לחבירה לממשלה בראשות הליכוד, והודיע שלא יצטרף כשר לממשלת בנימין נתניהו. יחד עם יולי תמיר, איתן כבל ואופיר פינס, היוו הארבעה את סיעת "המורדים" בעבודה, המתנגדים למהלכיה של הממשלה על אף שבאופן רשמי היו חלק מהקואליציה. בספטמבר 2011 ניסה שוב את מזלו והתמודד על ראשות מפלגת העבודה. הוא הפסיד בסיבוב השני לשלי יחימוביץ', אותה דחף לפוליטיקה. לימים רק החריפה היריבות בין השניים.

אף שמוקם בצמרת הרשימה לכנסת ה-19, החליט פרץ לסיים את דרכו בעבודה – ובחודש דצמבר הודיע על חבירה למפלגת התנועה של ציפי לבני. "שלי יחימוביץ' קיבלה ממני את כל הגיבוי. לצערי לא יכולתי לעזור לה אף שרציתי מאוד, כי היא תמיד דחתה את היד המושטת משיקוליה. אין לי כל טענה, היא היו"ר וזכותה להחליט על דרך התנהלותה. אך אין לה כל זכות לוותר על החזון המדיני", אמר.

התנועה הצטרפה לממשלת ישראל ה-33 ופרץ מונה לשר להגנת הסביבה מטעמה. בתקופת כהונתו ניסה לקדם, בין השאר, את הצעת החוק להפחתת השימוש בשקיות ניילון, והיא עברה בקריאה ראשונה בכנסת. ב-9 בנובמבר 2014 התפטר פרץ מהממשלה ומהקואליציה עקב אי התקדמות בתהליך המדיני. מאידך, הבהיר כי הוא נשאר חבר בסיעת התנועה בכנסת.

לקראת הבחירות לכנסת ה-20 הוצב במקום השמיני ברשימת המחנה הציוני.