יום ג' באלול, תש"ס, ייזכר שנים רבות בקרב חסידי ש"ס בכלל ואוהדי אריה דרעי בפרט. זה היום בו נכנס מנהיגם הבלתי מעורער לכלא, לאחר שהואשם בפלילים. רבים לא האמינו למראה עיניהם, אבל בשעות הצהריים, לאחר עצרת המונים ליד כלא רמלה, נפרד מהם דרעי ונעלם מעבר לחומות בית הסוהר.
כמו כל עניין הקשור לדרעי, מאסרו לווה ברעש תקשרתי שהדהים את כולם. אנשיו אוהבים לתאר בצורה ציורית איך אורי זהר, הרב אורי זהר, התיישב על סלע ליד הכלא והכריז: "כאן תוקם ישיבת שאגת אריה". מכאן הכל התפתח במהירות, כשלאף אחד אין שליטה ממשית על המתרחש. מישהו הביא אוהל, מישהו שולחן וכסאות ואחר תרם בורקסים ועוגות. תוך יום הוקמה במקום ישיבה מאולתרת, שמשכה אליה מדי ערב עשרות אלפי מאמינים. העובדה שמדובר היה בחודש הסליחות תרמה גם היא למספר הרב של האנשים שהתקבצו במקום, אולם בכל קנה מידה מדובר היה בהפגנת כוח מרשימה.
אחד מהשיאים של אותם לילות נרשם כשבמקום הופיע העיתונאי אמנון דנקנר, שהגיע לביקור הזדהות. דנקנר נתן את האות למצעד של חילונים מתחומי התקשורת, הפוליטיקה והאקדמיה שתמכו בדרעי. מקורביו לא יכלו, ולא ניסו, להסתיר את גאוותם על הלגיטימציה שקיבלו מה"אליטה האשכנזית". מדי יום הם הבטיחו בביפרים ששלחו לעיתונאים ש"יהיו הפתעות", גם אם אלו הסתכמו לעיתים בשידור נוסף של דבריו של דנקנר או דדי צוקר מעל למסכי וידאו שפוזרו במתחם.
בשלב זה נראה היה כי השמים הם הגבול. המארגנים במקום פינטזו על ישיבת קבע שתוקם במקום, ואף ניסו לקדם את העניין. הכוח האלקטורלי האדיר של דרעי נחשף פעם נוספת ומקורביו כבר דיברו על מפלגה חדשה שתקום, שתבלע את ש"ס ותגרוף עשרות מנדטים. התחושה של מי שהסתובב במקום היתה כי אין מישהו שמכוון את העניינים, המקום שייך לכולם וכולם שותפים. "זה סוד העניין", הסביר אחד המארגנים, "ברגע שאדם מביא כוסות חד פעמיות, ספסלים או סידורים, הוא מרגיש שזה שלו ויחזור לכאן עוד פעם".
הכתף הקרה של הרב עובדיה
אך עם תום החגים העניינים קיבלו תפנית. האברכים חזרו לישיבות, סליחות כבר לא היו וגם הגשמים הראשונים לא שיפרו את המצב. בנוסף, מנהיג ש"ס, אלי ישי, שחטף כמה מפלות ב"שאגת אריה", פעל לצינון האווירה. מקורביו, שלא ראו בעין יפה את העליה בכוחו של "אסיר המהפכה", הצליחו לגייס לטובתם את הרב עובדיה יוסף, שגילה "כתף קרה" לבן טיפוחיו. גם מלחמות פנימיות בין מנהלי הישיבה, שכל אחד רצה לנכס אותה לעצמו, הוציאו את האוויר מהמפרשים. וכך, מספר חודשים לאחר שהוקמה, פורקה ישיבת "שאגת אריה" בקול ענות חלושה.
למרות זאת, קשה גם לשכוח את אותם חודשיים בהם פעלה הישיבה. הפגנת הכוח של דרעי היתה מרשימה, וגם אם קולו לא נשמע באותם ימים אלו בפומבי קשה להאמין שלא פעל מאחורי הקלעים. כל אותם מאמינים חזרו לבתיהם, אך נשארו "מאמינים רדומים". אם דרעי, שמשתחרר היום יחליט לקרוא להם, סביר להניח שהם יחזרו בהמוניהם.