"Who's Next" שיצא בשנת 1971, היה כמעין תרופה לפיט טאונשנד, שלא הצליח לסיים פרוייקט מולטימדיה גרנדיוזי בשם "Lifehouse" והיה על סף התמוטטות עצבים.
גם האלבום הזה זכה לשבחים ותואר כיצירת גאונות. היה זה אחד אלבומי הרוק הראשונים אשר השתמש בסינטיסייזר בצורה משמעותית ואינגרטיבית. דאלטרי היה במיטבו, וטאונשנד הספירטואלי סיפק עם "Baba O'Riley" ו"Won't Get Fooled Again" תשובות מפוקחות ופוסט וודסטוקיות ל "My Generation".
"Behind Blue Eyes" מאותו אלבום נחשב לבלדה הטובה ביותר של דה הו.
ב-1976 שחררה דה הו את אופרת הרוק השנייה שלהם "Quadrophenia". האלבום הכפול היה עמוס במלודיות סינפוניות וקטעים משובחים, אך היה מסובך מדי בשביל הקהל והמבקרים שלא הבינו את כוונותיו של טאונשנד. בדיעבד נחשב האלבום כאחד מהטובים, ויש גורסים כי מדובר בתקליט המוצלח האחרון של הלהקה.
הפופולריות של הלהקה כלל לא פחתה באותן שנים. דה הו הקדישה את עצמה לסיבובי הופעות והציגה את המופעים השאפתניים ביותר שנראו עד אז בהיסטורית הרוק.
בערב גשום בשנת 1976, הופיעה הלהקה באצטדיון הכדורגל של צ'רלטון, אנגליה לעיני 76,000. בספר השיאים של גינס נרשם המאורע כהופעת הרוק הרועשת ביותר בכל הזמנים.
טומי - הסרט, יצא בשנת 1975, בכיכובם של דאלטרי בתפקיד הראשי ומון כדוד ארני, והתקבל ברגשות מעורבים ע"י הקהל.
"The Who By Numbers" גם יצא בשנה זו, ולראשונה הוציאה הלהקה אלבום שלא היה שאפתני, וכלל שירים פשוטים (כמו "How Many Friens" ו"Blue, Red and Grey") שעסקו בהתמודדות עם התהילה.