בתקופה ש"My Generation" הגיע לחנויות, כבר היה לדה הו הרפרטואר של אחת הלהקות הרועשות והאלימות באנגליה.
טאונשנד פיתח לעצמו סיגנון נגינה אשר נקרא "Windmill" (תחנת רוח), בשל ניפופי היד שלו בזמן שפרט על הגיטרה. כמו כן, נהג לבצע קפיצות וירטואזיות תוך כדי נגינה. גם דאלטרי אהב לנופף, וחוט המיקרופון היה המושא העיקרי לתחביב זה. יחד עם התיפוף האגרסיבי של מון, אישיות ביזארית לכשעצמה, יצרו לעצמם חברי הלהקה "שואו" שלא נודע עד כה.
באחת ההופעות המוקדמות, קרתה תקרית ששינתה לעולם את צורת ההגשה של מופע מוסיקלי. באותה הופעה, במהלך אותן הקפיצות של טאונשנד, נשבר צוואר הגיטרה שלו. מתוסכל ומלא אנדרנלין, חבט טאונשנד את הגיטרה בריצפה, וניפץ אותה לכל עבר. בהופעה הבאה, כבר ביקש הקהל מטאונשנד שיחזור על הפעולה. הוא נענה, ומון הצטרף עליו בשבירת סט התופים שלו.
כך הפך האקט לסימן ההיכר של ההלהקה, כשדאלטרי נוהג לקרוע את התופים עם מעמד המיקרופון שלו, ורק אנטוויסטל מתבדל ומספק נעימות בס ברקע אפוף הפידבקים של החוויה ההרסנית.
בתקופות הקשות בקריירה של דה הו, חברי הלהקה כמעט התרוששו מההוצאות היקרות של קניית ציוד חדש לכל הופעה.