"רק תלונה אחת יש לי אליך, צחי", אמר אמש ראש הממשלה, אריאל שרון, בפתח דבריו במרכז הליכוד ליו"ר הישיבה, השר צחי הנגבי, "מדוע אתה לא מכנס יותר מרכזים כאלו? תראה איזה יופי". לא ברור אם ראש הממשלה, ציניקן מבטן ומלידה, שאנשיו עשו הכל על מנת למנוע את כינוס המרכז, החליט לתבל את האווירה בקצת הומור עצמי, או שבאמת התכוון לדבריו. מה שכן ברור הוא שהמרכז ענה על כל הציפיות שתלו בו, ואף יותר.
מה לא היה שם? ח"כים, שמבקשים להתחכך באנשים להם יזדקקו בבחירות הפנימיות בעוד מספר חודשים; שרים, שמחפשים קצת אהדה עממית; וחברי מרכז, שעושים את צעדיהם הראשונים בביצה המקומית. אך יותר מכל היה שם קרב הענקים שרון מול נתניהו, ראש בראש.
למרות כל מה שאמרו בימים האחרונים בליכוד על כך שהעימות בין השניים הוא פרי דמיונה הקודח של התקשורת, השתדל כל אחד מהטוענים לכתר להראות מי בעל הבית האמיתי במפלגה. הנושא שלשמו התכנס המרכז - קביעת עמדה ביחס למדינה פלסטינית - היה בבירור רק תירוץ. המטרה האמיתית של שרון ונתניהו היתה לשחרר קיטור אחד כלפי השני.
רק הליכוד יכול בווליום
נתניהו נכנס לאולם היכל התרבות ראשון, דרך המסדרון הראשי. במפגיע הוא נמחץ על ידי עשרות אנשים שמנסים לגעת ולחבק תוך שהם קוראים "ביבי, ביבי". כשעלה לבמה הוא ניצב מול ההמון, נופף לו בידיו כאילו אומר "המלך חזר". שתי דקות אחריו נכנס לאולם ראש הממשלה, דרך הכניסה הצדדית. הווליום של השיר "רק הליכוד יכול" הוגבר כל כך, עד שהיה קשה להבחין האם הוא נתקל רק בקריאות עידוד או שפה ושם גם נשמעות קריאות בוז.
חבר הכנסת הטרי, אלי כהן, שנאומו הופסק פעמיים בשל כניסות השניים, ירד מדוכן הנואמים ואת מקומו תפסה השרה לימור לבנת. לאחר נאום ארוך שלא חידש הרבה, היא פינתה את מקומה ליריבה המושבע, השר סילבן שלום. תומכי שלום, שזוכרים היטב את ההשפלה שעבר מנהיגם במרכז הקודם התכוננו מבעוד מועד עם שלטים, אך סילבן הצליח לסחוף את ההמונים רק כשקרא לגרש את ערפאת.
כשכל שחקני החימום סיימו את הופעותיהם, הגיע זמנה של ההצגה האמיתית. ראשון עלה נתניהו. "לא קריאות עידוד, לא בוז, רק הקשבה אני מבקש", הוא פנה לנוכחים. בהתחלה עוד נענו לבקשתו, אולם ככל שהתארך נאומו (והוא היה מאוד ארוך) נאלץ נתניהו לקטוע את דבריו שוב ושוב בגלל הפרעות. הכרוניקה היתה קבועה, פחות או יותר. מישהו קם מהקהל, צועק משהו לעבר נתניהו וישר קמים עשרות אנשים ומנסים להסות אותו בקריאות "ביבי, ביבי".
בשלב מסוים איבד נתניהו את שלוותו. "כל חברי המרכז שאני מכיר לא מתנהגים כך", הוא קרא בזעם. "אני זוכר מתי הליכוד התנהג כך. צריך לדבר ולא לעסוק כאן במלחמת מיקרופונים", סנט ביריבו. באותה הזדמנות הוא גם בחר להתייחס לצעירי הליכוד, שהוכנסו בהמוניהם לאולם ועודדו את שרון: "יש כאן חברי מרכז צעירים מאוד", אמר.
צריך שניים לדו-קרב
אחרי נתניהו עלה לבמה שרון. למרות שנראה קצת עייף ומותש, הוא החליט, כנראה, לא לקחת שבויים. כבר בתחילת נאומו לא שכח לציין כי היו ראשי ממשלה - "לצערי, ביניהם גם ראש ממשלה שלנו" - שלחצו את ידיו של האיש השנוא ביותר באולם, יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. "אני את ידו של ערפאת לא לחצתי", הוא קרא לקול תרועת ההמונים.
כבר בשלב זה נראה נתניהו לחוץ, והרבה לחלק לאנשיו הוראות ממקום מושבו. שרון המשיך בשלו. בהתייחס לרעיון הוועידה האזורית, אותו גינה נתניהו מספר דקות קודם, הוא הזכיר כי היתה כבר ועידה אזורית במדריד, בה היה שותף גם סגן שר החוץ דאז (נתניהו ל.מ.).
רק כשהגיע לשלב המסקנות בו קבע כי אין להצביע עכשיו בעניין - הופסק נאומו של שרון על ידי חברי המרכז. נתניהו, בניסיון להראות מנהיגות, לקח את המיקרופון וביקש מהאנשים להירגע. המתיחות בין השניים ניכרה היטב גם כשהם חזרו למקומותיהם וכמעט שלא החליפו ביניהם מילה, למרות שרק כיסאו הריק של הנגבי הפריד ביניהם.
התחושה באולם היתה ששרון הצליח להשיב מלחמה בכבוד, למרות שהמרכז נחשב כשייך לנתניהו. נתניהו חווה חוויה לה הוא אינו מורגל - קריאות גנאי במרכז. בסופו של יום, יכולים אנשי הליכוד לציין בצער כי למרות תקוותיהם למרכז שקט ותרבותי הטונים בכנס דמו יותר להתגוששות באולם אגרוף. מצד שני, הם יכולים להתנחם בעובדה שבמפלגה המתחרה קשה למצוא שני מתמודדים לדו-קרב.