ביוגרפיה קצרה

הוא המשיך ללטש את יכולת הכדרור והמסירה שלו, כמו את חוש ההבקעה הטבעי, במדי ברונדבי, לפני שב-1983 עבר ללאציו שברומא. כעבור שנתיים קפץ כיתה והצטרף ליובנטוס, שבאמצע שנות ה-80 נהנה מאחת התקופות הגדולות שלה. עם יובה זכה לאודורופ בגביע הבין יבשתי ב-1985 ובאליפות ב-1986. ב-1989 המשיך בנדודיו לתקופת השיא בקריירה שלו – עם ברצלונה. בחמש שנים זכו לאודורופ ובארסה בארבע אליפויות (91,92,93,94), גביע אחד (1990), גביע אירופה לאלופות (1992) וסופר קאפ אירופי (1993). חמש שנים נפלאות שהסתיימו במעבר שהכעיס 3-2 (או יותר) אוהדים ליריבה הנצחית של ברצלונה, ריאל מדריד. ב-1995 הוחלף הכעס בקנאה, כשריאל, עם לאודורופ, החזירה לעצמה את ההגמוניה בספרד עם תואר אליפות. 1994. עד כמה מרשים החותם שהטביע בכדורגל הספרדי תצביע העובדה שבסקר שנערך לאחרונה, נבחר לאודורופ כשחקן הזר הטוב ביותר בספרד ב-25 שנה האחרונות. 25 שנה בהן שיחקו בספרד (רשימה חלקית ביותר) – מראדונה, רומאריו, רונאלדו, פיגו, ריבאלדו.

את ההופעה הבינלאומית הראשונה שלו במדי נבחרת דנמרק ערך מיכאל בשנת 1982, כשהיה בן 18 ובאותו משחק הבקיע את השער היחיד לזכות נבחרתו בהפסד 2:1 לנורבגיה. ב-1986 היה לאודורופ ליבה של נבחרת דנית שהלהיבה את העולם עם היכולת הכי טובה בטורניר בשלב הבתים, אך הודחה במפתיע בתבוסה לספרד בשמינית הגמר. לאודורופ הבקיע בטורניר שער אחד. הוא שיחק גם בגביע העולמי ב- 1998 ושוב הבקיע שער בודד. דנמרק הגיעה הפעם עד לרבע הגמר והודחה ע"י ברזיל. בין לבין השתתף לאודורופ בשלול אליפויות אירופה (1984, 1988, 1996), אך סכסוך על רקע מקצועי עם המאמן ריצ'ארד נילסן (מכירים?), מנע ממנו את שבירת שיא ההשתתפות הנבחרת של מורטון אולסן (102 הופעות) ויותר מזה – מנע ממנו השתתפות בהישגה הגדול ביותר של דנמרק אי פעם – זכייה בתואר האירופי. הסכסוך נבע מהתנגדותו של לאודורופ לשיטת המשחק הסגורה של נילסן ותמיכתו הפומבית בסגנון משחק משוחרר ואטרקטיבי יותר, תוך הצהרה כי לא ישחק בנבחרת כל עוד נילסן מאמן.

לאחר הטורניר ב-1996 הוא חיפש להוריד מהעומס ועבר לשחק בליגה היפנית בקבוצת ויסל קובי, שם בילה שתי עונות. הרעב להצלחה הניע אותו לחזור לאירופה ולהצטרף לאייאקס, ובעונת 1997/98 זכה אתם בדאבל בהולנד. אבל העונה הזאת, גם אם מוצלחת, הספיקה לו, המחשבה של הפיכה לכדורגלן מזדקן שחי בין פציעה לפציעה לא מצאה חן בעיניו ואחרי 15 שנים של כדורגל מקצועני החליט על פרישה. החלטה שהפכה את הגביע העולמי בצרפת ב-1998 למעין מסיבת סיום עבורו. ב-16 השנים בהן שיחק לסירוגין בנבחרת, צבר 104 משחקים והבקיע 37 שערים.