שלום בן שלי יקר,
היום אתה עוזב את מחסום רנתיס. גדוד אחר, ששישה מחייליו נהרגו הלילה, מחליף אתכם. הרולטה מסתובבת.
לטלפון הנייד אינך עונה הבוקר. אז אולי תקרא עיתון. אני רוצה לספר לך עוד על הסירוב.
בשלושת השבועות האחרונים אני תומכת בסירוב של אנשי צבא המשרתים בשירות מילואים בצבא כרעיה לחיים של מולי (מג"ד במילואים. טוב, את זה אתה יודע, אבל האחרים לא. ומה לא לגיטימי היום כדי לזכות בלגיטימציה?) ואני תומכת בסירוב כאימא שלך (מ"מ בסדיר. עוד חידוש). מסרבת לשתף פעולה עם הצבא בשטחים המדכא עם אחר. מסרבת להשתייך לחברה בלתי מוסרית. מסרבת להשחתת המידות.
גם את זה אתה כבר יודע. אז מה עוד קרה?
הלילה הושחתו מידותיי הבסיסיות והעמוקות ביותר. זה קרה מיד כשראיתי על מסך המחשב, הפתוח ללא הפסקה במבזקי החדשות של אתרי האינטרנט, ש"שישה ישראלים" באזור שבו אתה נמצא נהרגו... באצבעות מתקתקות ביעילות של מכונה צלצלתי אליך ו... ענית. נשארת בחיים. נשארתי בחיים. אבא שלך נשאר בחיים. מור נשארה בחיים, סבתא אסתר נשארה בחיים, סבא יהודה נשאר בחיים (למרות שבטלפון הוא נשמע כאילו הוא רואה סרט אחר, מתחיל בשואה, אתה יודע).
איך זה מתקשר להשחתת המידות?
מי שנשאר/ת/ים בחיים חשים הקלה. אבל כל כך הרבה קרובים הומתו אתמול בלילה. מה אני בשביל שש האימהות? אצלכם יש אחוות אחים, רעות, ערכים של אנושיות, שטיפחתם בצבא בממזריות אבל גם ביופי ( עוצבת הברזל של "המשפחה הלוחמת" שהוצבה כנגד המשפחה הגרעינית, המקורית והאנושית). ומה אצלנו מטפחים? - ניכור? אכזריות של הישרדות?
כל התמיכה והאמפתיה למשפחות השכולות לא יכולות לנקות אותי מרגעי האמת, מן הבושה, מתחושה בסיסית של עיוות מוסרי של אדם לאדם, אם לאם.
עכשיו אני נושאת אות קלון כפול: גם ביחס למיליוני פלסטינים וגם ביחס להורים, לאחים ולקרובי המשפחה של שישה חיילים מגדוד הנדסה.
צריך אומץ להודות בכך וצריך אומץ לסרב להמשיך לחיות כך.
איך האומץ שלך ושלי יכולים להיפגש?
שלך, אמא
שוש ברוש-ויץ, תל-אביב, 20.2.02