הזיכרון שלי הוא לא משהו שכדאי להסתמך עליו, אבל אם לוקחים את הסלקטיביות שלו בחשבון, אני יכולה לספר על שתי ביקורות תקליטים שישי אדר כתב בתחילת שנות התשעים בעיתון "תל אביב", שהותירו בי רושם בל יימחה, ושתיהן בדיוק מאותה סיבה. בשני המקרים מדובר היה בביקורת על אלבום בכורה שזה עתה יצא ללהקה חדשה שמעולם לא שמעתי. בשני המקרים המבקר יצא מגדרו מרוב תשבחות והעניק לאלבום את הציון הנדיר, הנכסף והלא ייאמן כמעט במושלמותו 10. ציון שאם הוא הוענק על ידי המבקר הנכון היה מריץ אותי בכזאת מהירות לחנות התקליטים הקרובה לביתי שלא הייתי טורחת אפילו להוריד את הפיג'מה. וגם בפעם ההיא שתי הביקורות הללו הטיסו אותי מיד לחנות, ואני מוכרחה להודות שאחרי שמיעה ראשונה התאכזבתי קשות, בשני המקרים.
התקליט הראשון ביניהם היה Generation Terrorists של המאניק סטריט פריצ'רז, עליו פלטתי מיד: "מה זה הרוק כבד הזה?? מה זה פה גאנס נ' רוזס???". התקליט השני היה Foxbase Alpha של סנט אטיין, עליו מיד הזדעקתי: "מה זה הפופ-שמופ הקיטשי הזה? מה זה פה המצעד הלועזי של רשת ג'???" (אז עוד היה דבר כזה, בחיי). בדיעבד אני מרכינה את ראשי בבושה ומודה שלקח לי כמה וכמה האזנות כדי להבין את טעותי. בשני המקרים הציון 10 היה יותר ממוצדק. "ג'נריישן טרוריסטס" היה ועודנו תקליט הרוק המושלם, "פוקסבייס אלפא" היה והינו תקליט הפופ המושלם שני מוצרים שלקח לילדי אינדי צרי אופקים של תחילת שנות התשעים טיפה יותר מדי זמן לתפוס את ערכם. אך אין מה לדאוג, התעשתנו מהר, הכל בסדר. כל מה שנותר עכשיו הוא לבחון את המילה "מושלם", שכה מרבים להשתמש בה בהקשר של שני התקליטים הללו, ואת צירוף המילים "פופ מושלם" אותו מייחסים שוב ושוב לסנט אטיין הנושא שלנו להיום (את המאניק סטריט פריצ'רז נשאיר כרגע בצד).
להגדיר את סנט אטיין כלהקת פופ מושלמת זה קצת בעייתי, כי אם פופ נמדד בפופולריות בקנה מידה בריטני ספירזי, אז סנט אטיין היא ודאי לא להקת פופ, לא משנה כמה גדול יהיה הקונצנזוס סביבה בחוגי האינדי. ואם בוחנים את המרכיבים וההשפעות של המוזיקה שלהם, אז אנחנו בכלל בצרות. כדי לדייק אפשר להגדיר אותם, אם כן, כאינדי-פופ או כאינדי-דאנס או כל דבר אחר, אבל אז מפספסים את הנקודה.
הנקודה היא שסנט אטיין היא להקת הפופ המושלמת. ואיך יודעים? כי לשמוע אותה ברגעיה הגדולים - כלומר בסינגליה המשובחים ביותר, בהם קולה של שרה קראקנל מרחף מעל למנגינה מתוקה ומקצב דאנסי קליל - מרגיש כמו לעמוד על קשת בענן מעל קנטיש-טאון עם בטן מלאה בסוכריות ג'לי ולשחק מסירות עם השמש. ובמילים אחרות, סנט אטיין מעוררים בך את ההרגשה המדויקת שאמורים להרגיש לנוכח פופ מושלם, ומה שעוד יותר מדהים זה שהם מעוררים את ההרגשה הזאת גם בקרב אנשים שסלדו מפופ במובן המקובל של המילה ומעולם לא ידעו שהם בכלל רוצים להרגיש ככה.
ואם אתם רוצים להרגיש ככה, והחיים עדיין לא זימנו לכם אף דיסק של סנט אטיין, זה הזמן לרכוש את האוסף הכפול החדש והמאוד ממצה ומספק של הלהקה, Smash The System (אן.אם.סי), שכולל 34 קטעים (סינגלים ותוספות), החל מהביצוע שלהם לOnly Love Can Break Your Heart של ניל יאנג, איתו פרצו לראשונה בשנת 90', ועד ליצירות היותר עכשוויות של בוב סטנלי, פיט וויגס ושרה קראקנל, שהיא ה"היידה שרה" של כל הזמרות.