קבנוס

מן הסתם אני מזהה במוזיקה שלו מקורות שגם אני גדלתי עליהם בהערצה עיוורת, מן הסתם נחמד לי לראות את כל האולסטארים האלה בעטיפת האלבום, מן הסתם אני בא בציפייה גדולה, מת להלל, לשבח, להכתיר.
אבל מה אני יכול לעשות שהטקסטים של שייגעצ כל כך גרועים, שהשירים לא מחזיקים כי מלכתחילה הגישה אליהם היא לא נכונה. מעצבן.

מעצבן כי אני מאמין במוזיקה הזאת, מאמין בזעם הזה, אבל אני לא חושב שגראנג'יות צריכה להיות שם נרדף לרדידות ופורקן דבילי. זה שהרבה אנשים שמעו את המוזיקה הזאת כשהם היו בגיל 14 לא אומר שכשעושים אותה צריך לכוון לשם. הלהקה הגראנג'ית היחידה שאני מכיר שבאמת ביטאה טיפשות היתה סטון טמפל פיילוטס, וגם היא חיפתה על זה באמצעים אחרים. עכשיו איפה שייגעצ, ואיפה סטון טמפל פיילוטס. מעצבן גם, כי למעט קורטוב המחאה הדל והלא ממש נכון שיש כאן, מירב החומרים מתיישבים עם התפיסה העדכנית את הפאנק, כפי שהיא מוגשת לצערנו - מפגר, מחורמן-חוצ'קן ולא מודע.

מעבר לזה, ליובל מנדלסון יש קול טוב. צרידות טובה בנמוכים, קצת פחות בגבוהים. בהתאם לאווירה הכללית, הוא נוטה לגייס מעצמו ברצינות את כל הבוז והשטנה שיש בו כשהוא שוזר קללות או מגיש שורות כמו "אני הבנתי כבר מזמן/ שנקבה זה כמו סרטן". מעניין איך יהיה האלבום הבא, ומעניין אם הוא יגמור צבא.

ואם כבר מדברים על פושטקים, כעת יוצא אלבומו החדש של פול מקרטני, עוד ביטניק. ובכן, בדומה לשייגעצ גם הוא התכוון לבוא באלבום ראף ומלוכלך, אבל האמת היא שלו לא בדיוק יצא. אתם יודעים, פול מקרטני וזה. זאת לא אשמתו או משהו כזה, הוא כל הזמן מנסה, אבל בסוף יוצא תמיד רומנטיקן, אוהב, מוזיקאי ענק.

ארבע שנים אחרי אלבומו אחרון, אחרי שהתגבר על מותה של לינדה ומצא לעצמו אהבה חדשה, העסקים אצל סר פול כרגיל. כאילו מעולם לא נגמרו האייטיז, ותמיד אפשר לשלוף עוד ועוד אלבומים. והנה, כמו אחרים במילייה שלו, וכמו כאלה שהם עדיין לא אבל ברוחם כן (ע"ע סטינג), שוב הוא מנפק אלבום-אולפן קלאסי. מביא את הנגנים שלו, את הדמואים מהבית, מארגן הפקה עילאית, והעיקר מרגיש היפ.

ואכן יש בדיסק מספר שירים שאין להתבייש בהם, כמו "Lonely Road" הפותח והמחוספס, "Rinse The Raindrops", "Your Way" הניל יאנגי, ועוד כמה שאין לי כוח להזכיר. כמובן שיש גם כמה פאלטות, אבל שום דבר שצורם לאוזן או משהו כזה. בסך הכל אלבום נהדר ומתנה מושלמת לחג הרמדאן.