מהי מטרת המלחמה? אם מטרת המלחמה היא הפסקת הרקטות, אז עד רגע זה היא לא הושגה. אם מטרת המלחמה היא החלשת החמאס, אז עד רגע זה היא לא הושגה. אם מטרת המלחמה היא הפלת שלטון החמאס למען שלטון "דמוקרטי" יותר, היא לא הושגה. יתרה מכך, היחס לשלטון אבו-מאזן (שלא נבחר בבחירות הדמוקרטיות שנערכו בפלסטין), מראה שגם התנגדות אחרת לכיבוש הציוני לא מזכה אותך ברווחים. ההפך: תושבי השטחים הכבושים זכו לחומה, להפרדה לחלקים שונים, לאבטלה גואה, למעצר מנהיגיהם, להרחבת ההתנחלויות, ולפעולות צבאיות הרסניות לא פחות מאלו שפעלו בעזה.
הסוף ידוע מראש. ישראל תעשה הפסקת אש ביחד עם החמאס (גם אם לכאורה שמו לא יהיה רשום על המסמכים). החמאס יחזור לשלוט בעזה וינסה להחזיר את השליטה שלו בשטחים הכבושים (משום שהוא זכה דמוקרטית בבחירות ודווקא ישראל וארה"ב לא הכירו בתוצאות). מפלגת החמאס רוצה ריבונות, זכויות שוות, הפסקת מצב המצור (פרי המחשבה ההרסנית של אהוד ברק), הפסקת הרס התשתיות, וחיים נורמליים הכוללים זכות לתשתיות כמו חשמל וגז, הספקת סחורות ומזון, השכלה, בריאות, רווחה, חינוך. מפלגת החמאס דורשת את כל מה שכל אזרח ישראלי מכיר ולוקח כמובן מאליו היא דורשת ריבונות מלאה. אמנם הקונפליקט הביא את החמאס לפעול ולהפגיז את יישובי הדרום (דרך שאני מתנגד אליה בכל צורה ובכל אופן!). אך זכרו שישראל היא זו שהפרה את הפסקת האש שהחזיקה חמישה חודשים ולא פעלה להחזירה או לגשת למו"מ על הקמתה מחדש.
פרופ' אורן יפתחאל מלמד אותנו כי "רצועת עזה נוצרה כישות מרחבית לאחר מלחמת 1948, כשברחו וגורשו אליה כ-150 אלף ערבים פלסטינים מדרום מערב ישראל של היום. עיקר הגירוש התרחש בזמן "מבצע יואב", שהיה ידוע במטרתו "לנקות" את האזור מערבים. המגורשים-בורחים הצטופפו ליד 60 אלף תושבים עזתים מקוריים. קווי שביתת הנשק עם מצרים הפכו לגבולות המדינה, והפליטים הערבים נותרו לכודים מעבר לגבול, ללא שום אפשרות לחזור לכפריהם ולאדמותיהם, שנהרסו בינתיים והפכו עיי חורבות. אדמותיהם של פליטי עזה הופקעו בשנות ה-50 והוקצו לעשרות יישובים יהודיים שהוקמו מיפו ועד באר שבע. אוכלוסיית הפליטים בעזה מונה כיום למעלה ממיליון איש (מתוך כמיליון וחצי איש) ומצבה הגיאוגרפי החמיר לאין ערוך צפיפות, עוני ומערכת הולכת ומתהדקת של איסורי תנועה, עבודה וסחר עם העולם החיצון."
דו-לאומיות ורב-תרבותיות כהצעה לחזון
מדוע לישראל מותר לשמור על הלאומיות שלה, אך לפלסטינים אסור לממש את הלאומיות שלהם? מדוע פלסטין היא בין המדינות האחרונות שלא מאפשרים את צמיחתה? לא בהרג ילדים, נשים וטבח באוכלוסייה אזרחית, לא בשורה של מבצעי נקמה חסרי פשר, או חשיבה צבאית כברירת מחדל, נוכל לפעול. עלינו להביא ערכים וחשיבה אזרחית הכוללת הפסקת-אש, פשרה, פיוס, משא ומתן ובחינת אופציות חברתיות, אזוריות ובינלאומיות אחרות.
הצעד הראשון מתחיל בהכרה בנרטיב הפלסטיני, באחריות לגירוש הפליטים, ובעוול שנעשה לעם הפלסטיני במשך שנים רבות. מתוך התרת האשמה נוכל לחזור בבטחה לחברה בישראל ולהתחיל את שיקומה (בתוך כך להתחיל את דה-הקולוניזציה של התרבות שלה). עתיד הפלסטינים בתוכה ומחוצה לה הוא תעודת הביטוח של מדינת ישראל במזרח התיכון. רק מתוך מחשבה דו- לאומית משותפת נוכל להגיע לאיזה שהוא חזון אזרחי מחודש שיכיל גם את ערכי מסמכי החזון של ארבעת הארגונים הערבים בישראל: ועדת המעקב, מוסאווה, עדאלה והמרכז אל כרמל, וגם את החזון הרב-תרבותי של פרופ' יהודה שנהב ופרופ' יוסי יונה.
* מתי שמואלוף הוא משורר, עורך ופעיל בתנועת "גרילה תרבות". בין העורכים של לצאת! האסופה נגד המלחמה בעזה והפקרת הדרום