מנדטים תמורת טילים

ישראל צריכה לדאוג לטובתה בלבד. עליה לוותר על הפנטזיות של ארגון משטרים מחדש. היא לא מחוייבת לרצונות של אוכלוסיות אחרות במזרח התיכון. ההשתעשעות במטרה זו, של השפעה על מהלכים פנימיים באוכלוסיה הפלסטינית (או הלבנונית או של כל מדינה אחרת), מביאה תמיד לאותה תוצאה אסטרטגית: הכול יוצא הפוך על הפוך. משתמשים בזרוע הצבאית על מנת להחליש את מצבו פוליטי או החברתי של האויב, ובעצם גורמים לחיזוקו. כשם שבהפצצת תשתיות במלחמת לבנון השנייה שיחקנו לידי קדושת-הקורבנות השיעית, כך גם מבצע "עופרת יצוקה" עלול לשחק לידי זו הסונית. במוקדם או במאוחר, חמאס יתחזק.

גם בשמאל הפוליטי אצלנו צריכים להודות: התנהלותם של תושבי עזה ושל הנהגת חמאס, לאחר ההינתקות, מוכיחה כי לפלסטינים ולתומכיהם בעולם יש תוכנית שלבים. כל טיל קאסם ששוגר פגע במי שרצה להאמין בתקפות הנוסחה "שטחים תמורת שלום". הנוסחה המעודכנת היא שטחים תמורת טילים. מכיוון שהסכסוך היהודי הפלסטיני הוא כרוני, האסטרטגיה שלנו צריכה להתמקד בטיפול במחלה. מטרתו הטיפול היא - לדחות את ההידרדרות לשלבים סופניים. לשם כך, כירורגיה חוזרת אינה תמיד התחלופה הנבונה.

כאשר אנחנו מתעקשים על טיפולי שורש צבאיים פעם בשנתיים, הפציינט הופך למצורע גרוטסקי. פעילויות צבאיות בלבנון הביאו לעולם את חיזבאללה והחדירו את המהפכה האסלאמית לסכסוך. פעולת צה"ל הנוכחית תביא מן הסתם לכריתת ברית קטלנית מסוג חדש בעולם המוסלמי.

פעם חוללו מהפכות תחת הסיסמה "אין מיסים - בלי ייצוג דמוקרטי". הגיע הזמן שתתחולל כאן מהפכה אזרחית תחת הסיסמה "אין טילים – בלי ייצוג אמיתי". נמאס לנו, תושבי הפריפריה בישראל, מהקולוניאליזם סטייל ימי מלחמת לבנון השניה. נמאס לנו שזמרים, פוליטיקאים וחברות עסקיות מביעים הזדהות איתנו על ידי מימון מופעים שלא רצינו לשמוע מלכתחילה; מתן הנחות על מוצרים שלא רצינו לקנות מלכתחילה; וביקורי הזדהות שלא רצינו לארח מלכתחילה. ממלחמת לבנון הראשונה ועד למבצע הנוכחי - כל פעולה משמעותית של צה"ל נערכה במסווה של הגנה על תושבי הפריפריה. אבל בפועל היא מנוהלת על ידי פוליטיקאים במרכז הארץ, שחשיבתם אינה מושפעת מהמציאות היום-ימית בפריפריה.

בדיוק כמו אי-מימוש ההבטחות לפתח את הגליל לאחר מלחמת לבנון השנייה, גם ההזנחה רבת השנים של תושבי שדרות היא תופעה מחרידה. זה מזכיר לי את ימי הצלבנים, כאשר הארץ נשלטה על ידי אבירי ערי קודש וחוף והוזנחה בכל מקום אחר. כלום יש בעולם הדמוקרטי מדינה אחרת שבה אזרחי הפריפריות משלמים מחיר כבד כל כך של חרדה והקרבה - ללא יצוג פרלמנטרי הולם?

המענה למצב בלתי נסבל זה אינו בגימיקים שבאים לידי ביטוי בימים אלה, כמו בימי היציאה מאזור הביטחון בלבנון או בימי מלחמת לבנון השנייה. אנחנו בפריפריה לא צריכים עוד מסיבת פיג'מות של שרים כמו מתן וילנאי בשדרות, כ"אות הזדהות," או "כדי לראות את מציאות התושבים מקרוב"; בדיוק כמו שלא ביקשנו שיוסי שריד יקיים את הקייטנה שלו במושב מרגליות.

אין פיתרון צבאי או פוליטי למחלה הכרונית שנקראת הסכסוך; ומטרת המבצע הנוכחי לשינוי פני המשטר בעזה – נדונה לכישלון מראש. בסופו של דבר - רק העצמה דמוקרטית תגן על תושבי הדרום והצפון.
את תשדירי הבחירות הקרבים והולכים אנחנו, בגליל, ואנשי שדרות והדרום, עלולים לראות בתוך מקלטים. מקווים, כמו אינספור פעמים בעבר, שאחת המפלגות שנבחר - תציע את התיקון המתחייב במשטר שלנו, כזה שיעניק לנו יצוג פרלמנטרי הולם , לפחות ביחס ישר לכמות הטילים שחטפנו.

* ד"ר מתיו סילבר הוא ראש החוג ללימודים רב תחומיים במכללת עמק יזרעאל