שמי גדעון רייכר. נולדתי בחיפה לפני 72 שנה. מגיל 9 אני עוסק בכתיבה. פרסמתי אז את שירי הראשון בעיתון "משמר לילדים", אמי הגאה הציגה בפני כל עובר ושב את השיר, שראוי שייזכר גם היום: "בגן קטן צמח אילן והאילן היה יפה וכל הגן היה נאה. יום אחד נגדע האילן בידי הרוח הרגזן והגן היה עצוב היה עצוב...". אבי היה פועל בניין קשה יום בסולל- בונה, והתגוררנו בחדר צר וקטן בדירה שבה התגוררו עוד עשר נפשות. המטבח היה בחצר והכיל פרימוס וקערה לאגירת מים.
אינני מבקש להתייפח, אלא בגאווה אני מציין כי הילדות הזו הביאה אותי עד הלום. לכן, בין השאר הצטרפתי בחדווה למאבקם של הגמלאים, שרובם מוכי כאב ויגון, על מנת לזקוף את קומתם השחוחה. אינני עושה לביתי. כבר עשיתי וביתי מרווח עד מאוד. אני מבקש באמת ובתמים להיטיב עם אלה שהחברה השבעה ואנו בתוכה מפנים להם עורף. כל ראשי המפלגות נושאים ברמה את דגל הבטחון. עזה בראש דאגתם. אולי בצדק. אבל עד אז יש לדאוג לחיים. לאלה המהלכים בקרבנו כצללים.
כל שנותיי בתקשורת אני מוצף בגלי פניות של קרובי משפחה הדואגים ליקיריהם המתבגרים. החל במסע הארוך והמייסר לקבל אישור להעסקת עובד סיעודי ועד לפנסיה השחוקה ולכלל המגונה כי מי שמקבל קצבה דלה כקרבן למעללי הנאצים, איננו זכאי לסיוע בהעסקת עובד סיעודי בביתו. המדינה נטלה בשקיקה לקופתה את כל המיליארדים מכספי הפיצויים ולאלה הזכאים היא מעניקה במשורה. לא מעט מחברי העיתונאים נלחמו בחירוף נפש להיטיב את מצבם של האומללים, אולם כוחם מוגבל. אני מבקש באמצעות הבחירה בי להסתייע בסמכות ובעוצמה הגדולה יותר המוענקת לנבחר, על מנת לממש את כל התביעות הצודקות הללו.
גם צעירים מודאגים ללא ספק מנוהגי החברה הישראלית המתכחשת לגמלאיה. אני נוטש חיים נוחים, ומתייצב למערכה שבה יחבטו בי אחדים מעמיתיי ללא חשך ורחם. אבל כפי שנאמר במקורות: "נאמנים פצעי אוהב". רבים נדים לי בראשם ואומרים: מדוע? מדוע לזנק לקלחת הרותחת הזו שרק תביא עליך רעה? ואני מישיר מבטי אליהם ואומר: זו הדרך ואין בילתה. ים המלים שכבר כתבתי ראוי שיהפוך למעשים. אני רק מקווה שמילות הנאצה וביב השופכין שבו מטבילים כמעט כל מי שמזנק לבריכה הפוליטית, לא יוציא ימים רבים...
* הכותב הוא חבר מפלגת הגמלאים ורץ מטעמה לכנסת.