דעה: של מי העימות הזה לעזאזל?

לא מדובר בהכרח בהבדלים אידיאולוגיים, כי בעימותים בין מועמדים פוליטיים במאה ה-21 אין כל כך הבדל באופן אמיתי בין ההשקפות שאותן הם מבטאים. ההבדלים המכריעים הם בין האנשים המבקשים להנהיג, המחדדים באמצעות העימות הטלוויזיוני מדוע הם ראויים לתמיכה ואמון.

לעימות הזה יש צלע שלישית לא פחות חשובה – וזהו העיתונאי המראיין את הצדדים. בעולם תקשורתי אופטימלי הוא אמור לנווט את העימות הזה בכישרון, ביעילות ובאמינות, כדי שהאזרחים יהיו אלה שירוויחו ולא מישהו מבין המועמדים, או העיתונאי בעצמו. אך האם הכמיהה הזו בכלל מוצדקת? האם העימות הזה – המהווה כאמור מרכיב בלתי נפרד מההוויה הפוליטית האמריקאית - חיוני גם אצלנו; והאם העובדה שאין עימותים מוסדרים כאלה מאז 1996 (פרס-נתניהו) מלמדת על כך שהיסוד המהותי הזה בחיים הפוליטיים האמריקאיים ובדמוקרטיות מערביות מפותחות נוספות, אינו – כך מתברר - בעל חשיבות מספיק מכריעה אצלנו?

ובכן, הפוליטיקאים שלנו, בהשוואה לאלה בארצות הברית, גם כשהם מבקשים את אמוננו, רואים בעימות כלי שאמור לשרת אותם ולא את הציבור. הם לא רואים בעימות חובה ציבורית - אלא זכות אישית שאם תתאים לצרכיהם - יממשו אותה, ואם לא - פשוט יתעלמו ממנה. מתי הם כן ישתתפו בעימות? רק כשזה ייתן להם יתרון אלקטורלי; מתי לא – כשזה יסכן את יתרונם האלקטורלי. לכן נתניהו לחץ על עימות ב-1996, כשנמצא בנחיתות בסקרים מול שמעון פרס ואילו ברגע זה, כשהסקרים מצביעים על יתרון – הוא נמנע ממנו. לכן ב-1999 אהוד ברק נמנע מעימות כזה וכעת הוא כמובן תובע אותו. הקשר בין זכות הציבור לדעת לבין עימותי הבחירות בישראל הוא לכן רופף ביותר. בישראל יש לציבור אולי זכות לדעת, אבל לפוליטיקאי יש זכות גדולה יותר לשתוק.

אבל עולה כאן שאלה אחרת: האם בעידן האינטרנט ובעידן ההתעצמות הטכנולוגית של המדיה - שבו התקשורת מתווכת לציבור את הפוליטיקה מסביב לשעון, ובשקיפות גדולה מן העבר - יש בכלל צורך בעימותים מיושנים, המפורמטים בקשיחות, מן הסוג שמהדהד עדיין מאז אותו עימות מפורסם בין קנדי וניקסון, שהיטה את הכף לטובת המועמד הצעיר חסר הסיכוי ואשר שינה מאז את כללי המשחק בזירת הפוליטיקה והתקשורת?

בוודאי שכן: בעוד שרוב המידע בעיתונות של היום מגיע עם השפעה פוליטית או הטיה מפלגתית, ולעתים הטיות אלו מצטלבות בנוסף עם אינטרס מסחרי, הרי שהעימות יכול לנטרל חלק מן התופעות האלה, גם אם לא את כולן בשלמות. ויותר מזה: העימות יכול לצמצם ולו גם במעט את תופעת הפוליטיקאים "הארוזים" עד לשורשי שיערם, באמצעות יועצי הספין שלהם. לכן העימות הטלוויזיוני הוא כל כך חשוב.

העימות מכריח את הפוליטיקאים לא רק להסתפק בתיבת המסרים שהגו יועציהם, אלא עליהם להציע עירוב מושכל של חשיפת אישיותם המנהיגותית, ביחד עם התייחסות מפורטת לשאלות של מדיניות. מאחר שהם כל כך נשלטים בסוגיות של איך לשבת, איך לענות, איך לעמוד מול מצלמות וכמה להקדיש בתשובותיהם לשאלות שיישאלו – אזי עדיף שהעימות המצולם יהווה שיחה אמיתית – כמובן עם הגבלת זמנים – וזה יכול להתאפשר לא רק בעולם תקשורתי אידיאלי, אלא בפורמט של העימות הטלוויזיוני הקלאסי. רק כך ניתן לכסות הרבה מן הנושאים ולספק למועמדים את הזמן להסביר את העמדות שלהם ולהתייחס לצד השני.

למראיין יש תפקיד ללחוץ על הנקודות שבמחלוקת, אבל דווקא בעידן התחרותי-רייטינגי עליו לוותר על דבר יסודי שיצניע את ההילה האישית שלו בזירה שכביכול מצויה בשליטתו: עליו לוותר על הדחף לייצר בכל מחיר כותרת - כי יותר מכל מעוניינים האזרחים בניהול ראיון מספק ומשמעותי לקראת ההכרעה בקלפי. הדרך להפתיע היא בכל שאלה שמתעלה מעבר לתגובה השגורה של מסר שהוכן מראש על ידי הפוליטיקאי, והניצחון הוא בתשובה הלא צפויה שתגיע.

וממילא – לפי המחקרים האחרונים הידועים לנו – לעימות עצמו, יש פחות השפעה מן האופן שבו העיתונות תסקר אותו ביום שלמחרת. לכן הכותרת של הבוקר היא שתכריע מי זה שבערב הקודם לקח את הקופה.

* הכותבת חיברה את הספר שיצא באחרונה לאור: "פוליטיקה תקשורתית בת זמננו: אזרחות מקוונת בעידן של מדיה אונליין". היא משמשת יועצת אסטרטגית לאהוד ברק בבחירות 2009 ומלמדת במחלקה למדע המדינה, אוניברסיטת בר-אילן.