אז בעצם, למה לא שלושה זרים?

הצעה זו - שהדוחף הראשי לקבלתה היה דני קסטן - נדחתה בגלל קואליציה רחבה של מתנגדים: השחקנים הישראלים חששו שהזר השלישי (מעצם ההנחה שזרים יותר איכותיים מבוסמנים) יגזול מהם הרבה יותר דקות מהבוסמן; ואילו הקבוצות החזקות שמשחקות באירופה לא אהבו את הרעיון שהן יצטרכו לשחק עם שני זרים ובוסמן (בגלל שבמסגרות האירופיות אפשר לשתף רק שני זרים) בעוד יריבותיהן מהחלק התחתון של הטבלה יוכלו לשתף שלושה זרים וייזכו ביתרון יחסי. ורעיון שמכבי תל אביב, הפועל ירושלים ורעננה לא אוהבות, בדרך כלל לא עובר כאן. מה עוד, כאמור, שארגון השחקנים היה הפעם לצידן.

האינטרסים של כל הנוגעים בדבר ברורים, אבל כרגיל הם לאוו דווקא תואמים את אלה של הכדורסל הישראלי. כמו שהבוסמנים שמשחקים השנה בליגה נראים, שלושה זרים היו תורמים באופן משמעותי להעלאת הרמה ומרחב התמרון של הקבוצות. אמריקאים ברמה סבירה ומעלה אפשר להשיג בשפע ובזול, מה שאי אפשר לומר על בעלי אזרחות אירופית. הקבוצות החזקות היו נפגעות מעט, השחקנים הישראלים גם - אם כי קשה לומר שיש להם על מה להתלונן - והליגה היתה מרוויחה. נחשו מי ניצח.

יחסי הכוחות השקולים בליגת הנשים כרוכים גם בתפניות חדות שהקבוצות מבצעות משבוע לשבוע. במחזור הליגה האחרון עלתה בני יהודה, שהרשימה בתקופת ההכנה, למשחק חוץ בכרמיאל, ואחרי תצוגה מחפירה הפסידה 61:44. אותה בני יהודה אירחה השבוע את רמלה, על הנייר לא בדיוק חבורת פראייריות, ברבע גמר הגביע, וניצחה בהפרש מדהים: 50:85. בפעם הבאה שהקבוצות ייפגשו, אגב, התוצאה יכולה להיות הפוכה. אז אולי בכל זאת הגיע הזמן ליישם את רעיון הטוטו-סל בליגת הנשים?