הייפ בתוכעס שלי

מוויגן אשר בצפון אנגליה מגיעה סטארסיילור. מאותה וויגן אשר ממנה הגיעה דה וורב והאשקרופט הזה שלה. גם עליהם לא פסח ההייפ בשעתו. האיש שעומד במרכזה של סטארסיילור הוא ג'יימס וואלש, סינגר סונגרייטר בן 20. האיש צעיר, האיש מוכשר, האיש אולי לא הכי בשל, אבל יותר מכל, האיש אוהב את ג'ף באקלי. וגם את טים.

זה מגיע לזה שהוא אומר שלפני שלוש שנים הוא קרא באיזה מגזין ראיון עם להקה שהודתה כי היא מושפעת מג'ף באקלי, האגדה והנהר. וואלש ינוקא הסתקרן והלך לחנות לקנות תקליט שלו (אם הוא לא הוריד מנאפסטר, תוכנה די פופולרית באותה תקופה). בכל אופן, מהרגע שהתוודע לאותו באקלי, נחשף ג'יימס גם לניל יאנג, ואן מוריסון וההמשך ידוע.

זה לא שאני אומר שבגיל 17 מאוחר להתחיל לשמוע באקלי ויאנג. להפך, זה אפילו מומלץ. זה גם לא שאני חושב שבתקופה של שלוש שנים אי אפשר לקחת השפעות ולהגיע בעזרתן לבשלות מסוימת. להפך גם כן, אני בעד. אבל אחרי ששמעתי את Love is Here, אלבום הבכורה של סטארסיילור, אני יודע שבמקרה המדובר זה יצא לא כמו שאני לא חושב.

ושתבינו, ג'יימס וואלש הזה נשמע, לפחות בשמיעה ראשונה, כמו האח התאום של באקלי (ג'יימס באקלי?). הוא גם מנסה מאוד חזק שזה ייצא ככה, והוא גם רוצה להלחין כמוהו, והוא עושה את זה מתוך הערצה כנה לאיש, ואני הכי מבין אותו. אבל הוא לא ג'ף באקלי, הקול שלו פחות מעניין ופחות אמיתי, וזה קצת דומה למקרה של סילברצ'ייר האוסטרלים שניסו להיות סיאטל בגיל 15 ואפילו די הצליחו אם נחזור לרגע לניינטיז, ולהקות הקולדפליי הן לא רדיוהד או וואטאבר איז דאט שהם רוצים להיות, וסטארסיילור כ"קולדפליי החדשים" מצדיקים את סטריאוטיפ הצלחת האינסטנט שאני משייך להם, ובו'נה - הקונספט הזה כבר מזכיר לי את האפקט שמייצרות חולצות מזויפות של אורנג' עם כיתוב "Happy".

בסך הכל, דיסק די משעמם לטעמי. יש בו שני שירים מוצלחים, הסינגל "Alcoholic", ו"Lullaby" (איך אני שונא את המילה הזאת). אבל בכל זאת יש אנשים שאוהבים את הסטייל הזה של הקולדפליים, וזה בסדר גמור, ובכל מקרה, אם את/ה מחשיב/ה את עצמך כאינדיבידואל שממש חולה על באקלי, שווה לנסות את הדיסק. אני ניסיתי.