מירה צח

הנחתי שאת השממה הזו תפר ג'ני לואיס עם האלבום הקרב ובא שלה, או אולי אפילו ניוסם עצמה (יאללה, זוזי, לא שומעים ממך!). לא חלמתי שזה יגיע דווקא מהכיוון של מירה - זמרת שלמרות האהדה המרשימה שהיא מקבלת מסצינת האינדי הישראלית –הרי שמה המלא הוא מירה יום-טוב-צ'ייטלין, ואנחנו מתים על כאלו שהם "משלנו" - אף פעם לא עשתה לי את זה באמת.

הקריירה של מירה מפוארת; המון ריליסים, שיתופי פעולה, ואין סוף הערכה (שמעולם לא הומרה למכירות). מבחינתי, אפשר לדלל את את כל הקטלוג שלה לכדי כמה שירים באמת שווים ולשני אלבומים מוצלחים: הבכורה, "You Think It's Like This but Really It's Like This, " שכוללת, בין היתר, את השיר המושלם "La Familia" והאלבום האינטימי שהגיע מיד אחריו, "Advisory Committee". אחרי שני אלו היא החלה להתפזר, לנפח את הסאונד ולגרום לי לאבד את הסבלנות - בעיקר כשעירבה בהפקה את ה-Black Cat Orchestra ועם אלבום הרימקסים המפוספס למדי "Joyride", בו אומנים רבים חלקו לה כבוד, אולם נכשלו בלספק ערך מוסף ליצירות המקוריות שלה.

עכשיו מירה חוזרת למוטב עם "The Old Days Feeling", אלבום שכשמו, מרגיש דומה למדי לתחילת הקריירה של מירה, ולא בכדי: הוא מכיל שלל הקלטות ישנות, שלא שוחררו, לצד כמה נדיריות, שיצאו על קלטות בלבד. השירים מרגישים טריים למדי, ואני שמח להגיד שהתוצר אינו נשמע כאסופה למעריצים בלבד, אלא כיצירה שלמה, מגוונות ומעניינת. בעצם, זהו האלבום הטוב ביותר של מירה מאז אותה בכורה מהוללת.

"The Old Days Feeling" הוא אלבום קצרצר, עמוס תחלופות (30 דקות, 14 קטעים) ובעל טקטסים משובחים (עם רמיזות מיניות בלתי פוסקות שגורמות לבלבול, שכן מירה היא לסבית מוצהרת ועדיין צועקת באהבה "אתה גדול כמו טקסס"). זה מדהים כמה סגנונות משתלבים פה תחת מעטפת ההיס החמימה - רגעי פולק נדירים, שירי פיל ספקטור, טיפשות שאופיינית לאב הרוחני קאלווין ג'ונסון, קצת אלקטרוניקה ואפילו שיר סקא עליז שכזה. כמיטב המסורת של הז'אנר, המינימליזם ההפקתי שולט כאן, וזה מכריח את הכשרון להישפך החוצה. מירה, כך אנו נזכרים, מפוצצת בכשרון. חבל רק שבעבודות העדכניות שלה היא מחביאה אותו תחת מיליוני כלים ונגנים.

מירה, "The Old Days Feeling"
(Modern Radio)