"זה לא כל כך נורא לראות גרמנים בוכים", סינן אלי אוחנה בסרקסטיות אחרי
שהגמר ההוא בין מנצ'סטר יונייטד לבאיירן מינכן נכנס להיסטוריה.
אליפות אירופה שהסתיימה השבוע חיזקה את ההנאה המסורתית שלנו, לתפוס
טרמפ על חגיגות שבהן ישראל אפילו לא משתתפת. אנחנו מתאהבים בהולנדים,
מתלהבים מהרוסים וחוגגים כאילו כולנו ספרדים. וכשזה נוגע בצער גרמני,
נראה שזו סיבה אפילו גדולה יותר לשמוח.
האמת, אין ממש סיבה. בשנתיים האחרונות הגיעה גרמניה כל כך קרוב לזכייה
בשני הגביעים החשובים ביותר, תוך שהיא מציגה כדורגל טוב ומרתק יותר
מהרבה נבחרות אחרות. ובשתי הפעמים האלה היא ירדה מנוצחת.
אבל בניגוד לתחושת הקטסטרופה מכל הדחה אנגלית, הבכיינות האיטלקית והלעג
הצרפתי, גרמניה ואוהדיה הראו בשנתיים האחרונות איך מפסידים כמו גדולים.
איך מורידים את הראש ומיד מרימים אותו חזרה, מוחאים כף, מברכים את המנצחת
והולכים לחגוג (כן, לחגוג) את המקום השני או השלישי. כאילו לעשות לנו
דווקא.