המשחק של שחר פאר ביום שבת מול דינארה סאפינה היה אחד המחזות הסהרוריים
של התקופה האחרונה. אנשים כתבו שמדובר במשחק הרואי, שתי נמרות שנלחמו
עד טיפת הזיעה האחרונה, ששחר פאר חוזרת לעצמה, שמדובר בהישג גדול ועוד
מגוון קלישאות רומנטיות מוזרות.
יכול להיות שהם צודקים, אבל מנקודת הראות שלי מה שהיה באותו אחר צהריים
הזוי בלונדון, זה אחד ממשחקי הטניס הגרועים של התקופה האחרונה. שתי
שחקניות בלי ביטחון שמשחקות על דשא כאילו היה זה חמר, מפחדות לעלות
לרשת, מוותרות על ניסיונות לווינרים, מרבות בשגיאות לא מחויבות ובאופן
כללי מהנות מאוד את הקהל כי גם פריק שואו הוא בסופו של דבר שואו.
הסיום, שהיה גרוטסקי במיוחד, איפיין את המשחק כולו: שחקנית אחת לא מסוגלת
לדרוך על הרגל, לא מסוגלת להגיש סרב, לא מסוגלת לזוז על המגרש; שחקנית
שנייה לא מסוגלת לנצל את זה. זאת היתה עוד הוכחה שאיכות היא קריטריון
די זניח - אם יש לך רצון, מוטיבציה, סיבולת ויריב עם רגל אחת, אתה יכול
להצליח בחיים.