הרצל אמר

שלא כולם יידעו לשלוף את התשובה לשאלה: מיהו חוזה המדינה? רמז: היה
לו זקן. ועוד אחד: שמו הפרטי הלועזי הוא תיאודור. עדיין מתקשים? קוראים
לו בנימין זאב.
החוג ללימודי מוזואולוגיה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה פתח
השבוע את התערוכה "הרצל - פנים אל פנים". התערוכה, שהיא למעשה פרויקט

הסיום של שנת הלימודים, נועדה להכשיר סטודנטים בכל מיני תחומים של העבודה
המוזיאלית ובהם אוצרות, קיטלוג, עיצוב תערוכות, יחסי ציבור וחינוך.
שנת ה-60 על שלל אירועיה היתה הטריגר להצבת הרצל במרכז התערוכה, אבל
לא כפי שנדמה לנו שאנחנו מכירים אותו. הדימוי הנפוץ של הרצל הוא לא

של הדמות הפרטית אלא של השתקפותו בעיני אמנים. העיניים האלה רואות בו
סמל, ובתערוכה באמת נבחנת השאלה איך נוצר המיתוס סביבו בלי לגעת בחייו
הפרטיים (חוץ מצילום בודד שלו עם ילדיו).
התערוכה נחלקת לשלושה חלקים. בראשון, "החוזה", מוצגות עבודות של אמנים
שהכירו את הרצל באופן אישי והם שיצרו את הדימויים החזותיים הראשונים

המוכרים לנו עד היום, כמו הצילום על המרפסת בבאזל - הדימוי המוכר ביותר
של המנהיג הנוגה, הצופה אל העתיד.
החלק השני, "הרצל שלנו", עוסק בהפצת המיתוס על ידי המוסדות הציוניים
ולאחר מכן על ידי המדינה. דמותו של הרצל מופיעה בכרזות, בשנות טובות
ובגלויות, וגם בחפצים ביתיים כמו שטיחים, צלחות וקומקומים. מדובר בתעשייה

שמוצריה גם מיוצאים לגולה, והם מציגים את חוזה המדינה כמשה חדש, כמנהיג
האולטימטיבי של העם היהודי, רק עם טוויסט מודרני. עם הקמת המדינה הפך
הרצל לאחד מסמליה הרשמיים, ממש כמו "התקווה", הדגל והמנורה. מעמדה של
דמותו הופך את הרצל למעין אב רוחני, ואחת מהעבודות אף מציגה את משה

מוסר לו את שרביטו.
החלק השלישי, "הרצל עכשיו", בוחן את הסמל ואת הסטטוס של הדמות מתוך
גישה ביקורתית וספקנית. כאן חלה נקודת מפנה ומתגלות עבודות כמו זו של
דוד טרטקובר והכתם האדום בצורת הגדה המערבית כאמירה חד משמעית על ההתנחלויות,
בצד קריקטורות פוליטיות ובכללן הדימוי שיצחיק כל חיפאי - עמרם מצנע,

ראש העירייה לשעבר, מנסה לתקשר עם הרצל על רקע דגל המדינה. בשנים האחרונות
הפך למעשה הרצל למותג פרסומי לכל דבר - אחד הבנקים מזכיר לנו באמצעותו
כי המוסד הפיננסי הציוני הראשון בארץ התגלגל לבנק המוכר לנו כיום, אחת
מקופות החולים משתמשת בו כדי לקדם טיפולי גב שלה, ואם כל זה לא מספיק,

גם סלבריטאים (וסלבריטאים לרגע) משתמשים בדימוי המרפסת בבאזל כדי להגיד
דבר לא חשוב זה או אחר.
במשך הקמתה של התערוכה דובבתי שתי סטודנטיות, ענת עשת וטל הרמלך, והן
סיפרו על התהליך המורכב שעברו תוך כדי העבודה. "התערוכה מקיפה תקופה
ארוכה בתיעוד של הרצל", הסבירה עשת, "והתחלקנו לצוותים שכל אחד מהם

קיבל עליו משימות". "ערכנו תחקיר היסטורי ואמנותי", פירטה הרמלך, "מהשימוש
שעשה בן גוריון בתמונתו של הרצל בזמן ההכרזה על הקמת המדינה ועד הגושפנקה
הממסדית להכרזת יום הרצל". "התערוכה מדברת על הצד החזותי של האדם והמנהיג
שנחרת בזיכרונו של כל אחד בעם", סיכמה עשת, "הדימוי האייקוני של הרצל

נשמר למרות שמתחילת שנות ה-80 השתמשו בו בביטויים פוליטיים".
את מילות הסיכום נשאיר הפעם בידי הרצל עצמו, שב-15.7.1896 כתב ביומנו
את המשפט שמיטיב לתאר את הגלגולים שדמותו היתה עתידה לעבור עד היום
הזה: "ראיתי והאזנתי כיצד נוצרת אגדת אישיותי. העם הוא רגשני, ההמונים

אין ראייתם בהירה. נדמה לי שכבר עכשיו אין להם מושג ברור עלי. אד קל
מיתמר סביב לי, אולי יהיה לעמוד ענן אשר בו אתהלך".