"האמירה של אולמרט גבי מותם של השבויים מיותרת"

וגם ברדיו. שחק, פעיל בעמותת ערים בלילה, שישב בשבי הסורי במשך שמונה
חודשים, הצטרף למשמרת המחאה שהתייצבה ביום ראשון מול משרד ראש הממשלה
בירושלים, ואף הצליח להעביר עותקים ממכתבו לשרים יולי תמיר ואלי ישי.
לאולמרט הוא לא הצליח לגשת בגלל שלא איפשרו לו.
"לצערנו, לא חסרים שבויים ונעדרים", אומר שחק, "וצריך לעשות כל מאמץ

להחזירם, אבל כרגע צריך לשחרר את השבויים גולדווסר ורגב. לדעתי, האמירה
של אולמרט לגבי מותם של השבויים היא מיותרת, וצריך לתת להם הזדמנות.
יש דעות לכאן ולכאן, וזה בסדר, אבל צריך שהתהליכים האלו יתבצעו מהר
ושההחלטות תתקבלנה במהירות, כי הזמן קריטי במיוחד למי שנמצא בשבי".

בידיים של הסורים
העיסוק התקשורתי בעסקה להחזרת אהוד גולדווסר ואלדד רגב ובחייל גלעד
שליט מחזיר את שחק לעבר, כשהוא היה זה שישב בשבי האויב הסורי וחיכה
שהמדינה ששלחה אותו להילחם תעשה כל מאמץ לשחררו.
ב-7 באוקטובר 1973 יצא שחק, אז בן 27, טייס קרב בטייסת פנטומים, למבצע

לתקיפת סוללות טילים סוריות ברמת הגולן. שחק נזכר שהוא והנווט גלעד
רגב, שישב לצדו במטוס הקרב, יצאו לתקיפה ללא כל הכנה. באותו בוקר הם
תקפו באזור תעלת סואץ בסיני, "וכשיצאנו לסוריה, המודיעין לא היה מעודכן,
כך שעברנו מעל דיוויזיה סורית בגובה נמוך בשטח סורי, וכשהפצצתי את אדמת

סוריה לא היה שום דבר. המטוס שלנו נפגע מיד לאחר ההפצצה ובער כמו לפיד,
ואני והנווט רגב יצאנו מהמטוס ונפלנו היישר לידיים של הסורים. הובלנו
יחד באותו רכב לדמשק".
ארבעת החודשים הראשונים בשבי עברו על שחק בבידוד מלא בצינוק, בדיוק
כמו שאר הקצינים שנפלו בשבי הסורים. הוא לא ישכח לעולם את העינויים

הקשים והחקירות שעבר. שחק: "התקופה הראשונה היתה מאוד קשה - להיות במצב
של חוסר אונים מוחלט ונתק מהעולם החיצון. הייתי סגור 24 שעות ביממה
עם מנורה שדולקת כל הזמן ודלת פלדה כבדה, שדרכה הסוהרים היו מציצים
אלי. בכל אותה תקופה היו מוציאים אותי לחקירות, שהיו מלוות בעינויים

ובהשפלות, אך למרות זאת נהגתי לשמור על כושר גופני ועל שפיות. רצתי
כל יום בתא המעצר שניים עד שלושה קילומטרים במעגלים. כשישנתי, ממש דימיינתי
את עצמי נמצא בבית, ואחר כך השתמשתי בכל דבר קטן שעמד לרשותי. בשלב
מסוים, למשל, קיבלתי פיג'מה משובצת - שלפתי ממנה כיס, ובניתי כלי שחמט

מקליפות של תפוזים. להיות ארבעה חודשים לבד זה היה הדבר הכי קשה, ואני
חושב שזאת העוצמה של אדם שנמצא בשבי - היכולת לשרוד בתנאים האלו. כשאני
חושב היום על שליט, גולדווסר ורגב, אני יודע שגם בתנאים הכי קשים יש
לאדם כוח ויכולת לשרוד, וזה מאוד מותנה באמונה שלו במה שקורה בארץ.

אני, למשל, הייתי משוכנע בכל התקופה הזו שהמדינה עושה כל מאמץ אפשרי
כדי להחזיר אותי הביתה".
וזה באמת מה שקרה?
"בשנים האחרונות נודע לי שהיתה אז התארגנות של הורי השבויים, שהפעילו
לחץ מאוד כבד על הממשלה כדי שלא ישכחו אותנו במשא ומתן עם הסורים. ייתכן
שגולדה מאיר היתה מוכנה לוותר עלינו. מי שפעל מאוד חזק בנושא היה שר

החוץ האמריקאי באותה תקופה, הנרי קיסינג'ר. לפני כחודש, כשהוא בא לוועידת
הנשיא שמעון פרס, באנו, פדויי השבי מסוריה, להגיד לו תודה".
משתתפים בצערך על מות בעלך
בתום מלחמת יום כיפור הוחזקו בשבי הסורי 68 ישראלים. לאחר ארבעה חודשים
הועברו כל הקצינים השבויים, 23 במספר, לתא כליאה בגודל של כיתת לימוד

קטנה.
זמן קצר לאחר ששחק נלקח בשבי, הודיעו לאשתו חווה שראו את המטוס שלו
בוער ושאין סיכוי שהוא יצא ממנו בחיים. שחק נזכר גם שהעלימו מאשתו את
העובדה שאנשי הטלוויזיה הירדנית צילמו באותה תקופה את הנווט גלעד רגב,
שנפל איתו בשבי. "אמרו לה שאין לזה שום קשר אלי ושלא תשלה את עצמה.

אחרי חודש הגיע מכתב רשמי ממנהל מחוז משרד הפנים, שהודיע על השתתפות
בצערה על מותי. אשתי חווה סירבה לקבל את זה. היא היתה בת 27, בתחילת
ההריון עם סיוון, והיה לנו כבר ילד בן חמש וחצי. בתי סיוון נולדה שישה
ימים אחרי שחזרתי מהשבי. היו בזמנו מי שיעצו לאשתי לעשות הפלה, כדי

שלא תגדל שני יתומים. אשתי חזרה לעבודה וקיוותה לטוב, ובאמת, לשמחתנו,
חודש וחצי אחרי שנפלתי בשבי, הסורים הפגישו אותנו עם שני כמרים מארגון
מיסיונרי שפעל בז'נבה. הופעל אז לחץ בינלאומי על הסורים, שלא רצו לפרסם
מי השבויים שבידיהם ומה מצבם הבריאותי. אז המדינה ידעה שאני בשבי, אבל

זה עוד לא היה רשמי, אלא רק אחרי שקיסינג'ר קיבל מהסורים, אחרי חצי
שנה, רשימה מסודרת של השבויים שנמצאו בידיהם. אף פעם לא התעסקתי בשאלה
מה המדינה עשתה או לא עשתה בתקופה שהייתי שם, אלא רק כשחזרתי הביתה
מהשבי".
גם חזי שי, שחזר הביתה בעסקת ג'יבריל, הוכרז כחלל.

"הסיפור של שבויים שהוכרזו כחללים התחיל במלחמת העצמאות. היה חייל בשם
אברהם צוקרמן, שנשבה במלחמת העצמאות בידי לבנון והוכרז כחלל. משפחתו
אפילו קיבלה מכתב מראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שהודיע על מותו. היה
איתו בכלא אסיר ערבי ישראלי - אחרי שהוא השתחרר, הוא סיפר שצוקרמן היה

איתו בשבי, ורק אז הוא שוחרר. חזי שי היה שנתיים בחזקת נעדר, ורק אחר
כך נודע שהוא בשבי. לכן במכתבי לשרים וראש הממשלה כתבתי שכל עוד אין
מידע ודאי שהאדם מת, אסור להכריז עליו כחלל".
ללכת שבי בשבילים
שחק חבר בעמותת ערים בלילה - עמותת פדויי שבי מתש"ח ועד היום. לדבריו,

כשהוקמה העמותה, הוא וחבריו לא חשבו שיצטרכו לטפל בשבויים חדשים, אלא
רק בשבויים הוותיקים במאבקם מול משרד הביטחון בנושאים כמו מתן טיפול
פסיכולוגי לפדויי שבי והכרה של המשרד במחלות שעלולות להיגרם כתוצאה
מהשהייה בשבי. באוקטובר 2007 החלו הוא וחבריו לעמותה בפרויקט מיוחד

בשם "ללכת שבי בשביל ישראל", שבמסגרתו הם צועדים בכל המדינה, מהצפון
לדרום, כמה ימים בכל חודש. הצעדה החלה בחרמון, ואמורה להסתיים באילת
באפריל 2009. ב-16 באוגוסט השנה יגיעו כל הצועדים ליער השבויים והנעדרים
בבן-שמן, שם מוצבת אנדרטה מיוחדת. המסע פתוח לציבור, ושחק קורא לכל

המעוניינים להצטרף לצעדה בכל מקום בארץ. העמותה גם מארגנת ערבי מורשת,
שבהם מספרים פדויי השבי מה עבר עליהם בשבי האויב. "במסגרת הפעילות הזו
יצא לי לפגוש אנשים שנפלו בשבי ב-48', ב-54' וב-66', וזה מדהים שהסיפורים
חוזרים על עצמם", אומר שחק.
מה דעתך על התנהלות המדינה בפרשת השבויים הנוכחית?

"כשחייל נלקח בשבי, הדבר החשוב ביותר הוא להחזירו מהר. כשנפלתי בשבי,
הייתי במדינה ריבונית שיש אפשרות להפעיל עליה לחצים והיא כפופה לאמנת
ז'נבה. ארגוני הטרור והמחבלים לא כפופים לשום דבר, ועבורם השבויים הם
כמו סחורה עוברת. לכן הזמן הוא גורם קריטי. בסופו של דבר, רון ארד לא

איתנו בגלל החלטת ממשלה, ואני מקווה שזה לא יחזור על עצמו גם עם גלעד
שליט, אלדד רגב ואהוד גולדווסר. צריך לנהל משא ומתן קשוח, ולא להכריז
שלא ננהל משא ומתן עם ארגוני הטרור.
"שבוע אחרי החטיפה יכלו לשחרר את גלעד שליט. זה מסר מאוד רע לחיילים
ולצעירים שמתגייסים, כי חייל שיוצא לקרב צריך לדעת שאם הוא נופל בשבי,

המדינה תעשה כל מאמץ כדי להחזיר אותו הביתה. זה נותן לשבוי כוח לשרוד
בשבי וגם מוטיבציה להילחם בקרב. כשהייתי בשבי ידעתי שיחזירו אותי. כל
הוויכוח שמתנהל סביב הנושא הוא רע, לדעתי, כי השובים שלך מנסים לשבור
לך את המורל. לי, למשל, אמרו בשבי שהסורים כבר כבשו את צפת וטבריה,

שהם הגיעו עד חיפה ושלאף אחד לא אכפת ממני, אבל למשל לגלעד שליט אפשר
להראות מה אומרים בתקשורת בארץ על הנושא הזה, וזה יכול לייאש אותו ואת
השבויים האחרים. כבר בהתחלה, כשגלעד נפל בשבי, התייצבנו אצל משפחת שליט
ואמרנו שאנו מוכנים לעזור. בפגישות איתנו הם רואים שאפשר לשרוד את השבי

ולחיות חיים נורמליים. המאבק של המשפחות הפך להיות מאבק פרטי שלהן,
כי בסופו של דבר השאלה היא איך מדינת ישראל מתייחסת ללוחם שנופל בשבי".
ומה לגבי השאלה של המחיר הכבד - שחרור מחבלים עם דם על הידיים?
"האמירה 'בכל מחיר' לא מקובלת עלי, כי זו אמירה דמגוגית. יש מחירים

ריאליים, וצריך לנהל משא ומתן, ואם צריך לשחרר מאות מחבלים תמורת גלעד
שליט, צריך לעשות את זה. מאז ומתמיד ישראל שיחררה אלפי שבויים תמורת
שבויים שלנו. במבצע קדש, למשל, ישראל שיחררה מעל 5,000 שבויים מצרים
תמורת ארבעה שבויים שלנו, והחיילים האלו חזרו להילחם בנו במלחמות ששת

הימים ויום כיפור. זה תמיד היה, וכל עוד אנו במצב מלחמה זה תמיד יהיה.
אנו מחזיקים קרוב ל-12 אלף עצירים ערביים, וכמה עשרות לפה או לשם לא
ימנעו או יגבירו את פעולות הטרור. לדעתי, המוטיבציה של החיילים להילחם
היא המחיר היותר חשוב שהמדינה משלמת".