יש סיבה לחגוג?

מדינת ישראל רוויה בצרות רבות וקל מאוד להיתפס אליהן: פערים בחברה, שחיתות שפוגעת בכל חלקה טובה, חוסר חמלה. אין דבר פשוט יותר מלומר "רע לי". אבל המציאות מורה את ההפך המוחלט.


כירושלמי, אני זוכר את תקופת הפיגועים הקשה שנחתה על הבירה בעיקר בחודשי שנת 2002. נסיעה באוטובוס לוותה בהרגשת חנק מעיקה. למרבה האבסורד, שם גם התגלתה ישראל היפה. הסולידריות של האזרחים לא ידעה גבול. הם ביקשו לסייע ככל יכולתם לנפגעים ולמשפחות השכולות.

במבצע חומת מגן (2002) ובמלחמת לבנון השניה, הסולידריות בין חלקי העם תפסה תאוצה רבה הרבה יותר. זה התחיל בהתגייסות ההמונית, כשהעם הרגיש בסכנה. בתחילת מבצע חומת מגן דובר על התייצבות לשירות של יותר מ- 100 אחוז ממערך המילואים.


כך היה גם במלחמת לבנון השניה. 142 מקבלי הצל"שים והעיטורים קיבלו את התעודות על תעוזה, על קיום ערך הרעות, על המוכנות להקריב את עצמם למען יתר אזרחי המדינה. האמת היא שהדברים האלו מספיקים כדי להבין עד כמה המדינה שלנו היא ישות טובה שמעוררת גאוות עם בקרב אזרחיה. אלא שלמרבה השמחה, כאן רק מתחילה רשימת המכולת החיובית של מדינת ישראל.

דבר חשוב לא פחות הוא עצם ההצלחה שלנו לקום, לעמוד על הרגליים ולפתח כלכלה וצבא אדירים. אין מדינה בעולם שהצליחה ליישם הישגים כאלו במשך 60 שנה בלבד, תוך כדי מלחמה בלתי פוסקת באויבים, מלחמה שמדינת ישראל משקיעה בה משאבים בלתי מבוטלים.


רואי שחורות רבים יסבירו שהנתונים האלו אינם מייצגים כלום. הנה, הם יאמרו: כשיש מלחמה העם מתעורר, אבל מה עם התקופות השקטות יחסית? תראו איך אנשים מתים ברחובות מהרעב, את חוסר הסולידריות הבסיסית ואת הפערים האדירים בין המעמדות.

אלא ששוב שוכחת הקבוצה הסקפטית את כל ארגוני החסד, הגמ"חים והעמותות שלא למטרת רווח, שכל מטרתם היא לסייע. באחד מהלילות הקפואים של החורף האחרון, ליוויתי את עובדי אגף הרווחה של עיריית ירושלים שהסתובבו בעיר כדי לתור אחר מחוסר בית ולהציע לו קורת גג. בימים שהטמפרטורות צונחות כל כך, עובדי האגף יוצאים משמחת הפוך ומהחימום והולכים לעזור לחלשים.

זאת ועוד: באיזו מדינה נוספת בעולם קיים ארגון כמו "יד שרה"? האם על הגלובוס ניתן למצוא עוד ישות שמאות אלפים מאנשיה מסתובבים מדי יום עם מחשבות כיצד לעשות את העולם טוב יותר?


הדוגמאות האלו, ורבות אחרות שלא כאן המקום להזכירן, לא מתרחשות סתם. הן מתרחשות דווקא במדינת ישראל משום שאנחנו עם מוסרי. עצם העובדה שאנחנו תוקפים זה את זה באשמה של אכזריות מדינית או כלכלית, רק מוכיחה עד כמה המוסר האנושי הוא חלק בלתי נפרד משאיפותינו.

השאלה היא איננה על איזו חצי כוס מביטים. השאלה היא אם אנחנו מסתכלים על 90 אחוז הכוס המלאה, או על עשרת האחוזים העכורים. גם מבחינה אובייקטיבית, נכון יותר לבחון את עמדתנו ויחסינו למדינה ולחיים על פי החלק הגדול והמרכזי יותר.


60 שנה המדינה קיימת. 60 שנה של מלחמת קיום יומיומית, של הרג ואובדן ודם רב שנשפך. בתוך הבליל האדום הזה, ממש כמו הסברס שמבחוץ הוא קוצני אבל בתוכו הוא מתוק, מתגלה ישראל האמיתית, ישראל היפה שאין מדינה בעלת מראה טוב יותר. לכבוד יום העצמאות ה- 60 של מדינת ישראל, מותר לנו – ואף רצוי – להביט סביבנו בשמחה, לטפוח לעצמנו על השכם ולהתגאות במדינה שאנחנו עדיין בונים בעשר אצבעותינו.

בסוף השבוע הקרוב יחגגו במסילות 70 שנה להקמת הקיבוץ בלב עמק בית שאן. אני לא בטוח שבני אדם נועדו בכלל לחיות באחד האזורים החמים והאכזריים בארץ ישראל אבל את הצעירים שהגיעו מאירופה זה לא כל כך עניין. בגיל ממוצע של 20 הצליחו בני גרעין "במסילה" להקים ישוב ולקיים חיים שיתופיים בתנאים בלתי נסבלים, תוך ניסיונות חוזרים ונשנים של ערביי האזור לפגוע בהם, הכול בשם הציונות והאידיאולוגיה הסוציאליסטית שבערה בדמם. סבא מוטיק וסבתא יהודית, שהיו ממקימי הקיבוץ, לא ברחו לארץ ישראל מחוסר ברירה. הם היו אנשים צעירים שבחרו מרצון לעזוב משפחות אמידות בחו"ל ולעלות לארץ ישראל לפני שמישהו דמיין אפילו את החורבן שעומד לבוא על יהדות אירופה. הם הקריבו את בריאותם ואת עתידם על מזבח הציונות תוך שהם מקימים יחד עם חבריהם קיבוץ ומגשימים את חלום העלייה על הקרקע.

הרבה השתנה מאז. הסוציאליזם איבד את עצמו לדעת והפך לעוד אידיאולוגיה כלכלית חסרת קשר למציאות. השמאל בישראל שכח שקודם כל שומרים על האדמות והיבולים, ורק אחר כך שותים קפה עם השכנים. קולוניאליסטים חובשי כיפה יצאו להקים לעצמם וילות ובריכות ביהודה ושומרון. צעירים נזכרים בערגה באירופה ומבקשים דרכונים מהמדינות מהן ברחו וגורשו יהודים. מדינה שלמה נאכלת מסרטן הכיבוש והשחיתות האישית והציבורית מרקיעה שחקים.

האתגר הגדול של דור המייסדים היה להקים מדינה. הדור השני התמקד בביצור מעמדה של מדינת היהודים ועלינו מוטל לנרמל את ישראל. אם אנחנו חפצי חיים, אנחנו מוכרחים להכניס שפיות ונורמליות לחיים כאן. אי אפשר לחיות במקום בו הממשלה לוקחת לכל עובד מחצית משכרו, ומעניקה לו מעט מדי בחזרה. קשה שלא לנטוש מקום בו ראש הממשלה מוציאה מדינה שלמה בקלות ראש למלחמה אך נוקט בכבדות ראש בכל הקשור לשלום.

יש למדינת ישראל כסף. זה הזמן להסיט את נחלי התקציב השוצפים משכונות היוקרה בהתנחלויות וכבישי הפאר ביהודה ושומרון אל עבר בתי הספר המתפוררים בלב מדינת ישראל. הגיעה העת להבין שרק עלייה חדה באיכות החיים תוביל צעירים להמשיך ולהתגורר פה במקום לחפש עתיד טוב יותר מעבר לים. זו לא בושה להיות עני, אבל זו גם לא בושה להיות עשיר. חיים טובים אינם עומדים בסתירה להקרבה וערכים, נהפוך הוא. בניגוד לקלישאה, מי שיש לו מה להפסיד בדרך כלל מנצח.

בכביש המוביל מקיבוץ מסילות לעפולה יש בצד הדרך בית קפה שמגיש אספרסו סביר בהחלט. שבעים שנה לאחר ייבוש הביצות אפשר לשתות בעמק קפה טוב עם מאפה בצד. סבא וסבתא שלי זכרם לברכה שתו אמנם רק קפה עלית ותה של ויסוצקי, אבל אני משוכנע שגם מבחינתם הקמת בית קפה טוב בעמק בית שאן זה מעשה ציוני של ממש. הגיע הזמן להתחיל לחיות במדינה הזו כמו בני אדם ואולי אפילו ליהנות. זו הדרך היחידה שנמשיך לשרוד בווילה באמצע הג'ונגל.