חשים ישראלים, חושבים שאתם יודעים לכתוב סיפור טוב? תנועת "אחריי" יוצאת בתחרות סיפורים בנושא "אני ישראלי" וסיפורי הזוכים ייצאו לאור בספר. תזכרו שאף אחד לא יכול להגיד לכם מי הוא ישראלי, אבל אתם יכולים לשתף אחרים. קבלו סיפור לדוגמה.
אהובי הגיבור / אפרת פיכמן באר שבע ד'
הסתכלתי לתוך עיני הדבש שלו, מתפללת בלב שהרגע הזה לא יגמר לעולם. הוא כרך את ידיו סביב מותני, וריח הבושם שלו התנדף באוויר הקר. דמעות מלוחות זלגו מעיני ולא פסקו, הידיעה שאני לא אראה אותו, ארגיש אותו, אחבק אותו במשך תקופה ארוכה כ"כ הפחידה אותי. הוא רכן ונישק את שפתיי, הנשיקה הכי רטובה בעולם, מלאה בדמעות ובכי.
נזכרתי בפגישה הראשונה שלנו, יום קריר בדיוק כמו היום, צעדתי לבושה בטרנינג הענק שלי לעבר הפארק והתיישבתי על הספסל הישן. הוא עבר מולי מטייל עם כלב הפי'נצר הקטן שלו ואני הבטתי בו בגיחוך. כמה עברנו מאז חשבתי לעצמי. דייט ראשון, נשיקה ראשונה, ימי הולדת, חגים וחופשות, ועכשיו הגיע יום הגיוס שלו, של דור שלי. ידעתי שלמרות כל הקושי דור נועד לתפקיד הזה, מהרגע שהכרתי אותו ידעתי שהוא פייטר.
ציוני, אמיץ, לא מוותר לעצמו, כל התכונות שמשכו אותי אליו מהרגע הראשון הן אלו שהובילו אותו ליחידה קרבית זו. מהרגע שנפגשנו ידעתי שעליי להשלים עם העובדה שדור יתגייס לקרבי, אבל כל זה לא הועיל ברגע הפרידה, הפרידה הכי כואבת שעברתי בחיים. "אל תבכי נסיכה" דור לחש לי וכל גופי רעד.
מלבד שאהבתי אותו כל כך, גם התרגלתי אליו. התרגלתי לראות אותו כל בוקר מחכה מתחת לבניין שלי רק בשביל לאחל לי יום טוב, התרגלתי לבדיחות שלו שתמיד הצליחו לעלות חיוך על פניי, התרגלתי ליציאות המשותפות שלנו כל שישי, התרגלתי לשפתיים שלו, לנשיקות שלו, לריח, למגע. לכל חלק ממנו התרגלתי. "איך אני אסתדר בלעדיך?" שאלתי בייאוש, מקווה שיצדיק אותי ויחליט לברוח ביחד איתי ברגע האחרון. "את יותר חזקה ממה שאת חושבת" אמר דור בניסיון לעודד. "בסוף את עוד תשכחי אותי בטעות" הוסיף בציניות, אבל ראיתי שהוא באמת קצת מודאג. "בחיים לא" הבטחתי לו והתחבקנו חיבוק אחרון. ידעתי שעוד דקה דור יעלה לאוטובוס ומה שיישאר ממנו זה רק ריח הבושם שבאוויר.
נצמדתי אליו ולא היה לי מושג איך אני יוכל לעזוב, לתת לו ללכת סתם כך. "מה יהיה?" שאלתי בחיוך עצוב. "יהיה טוב, אני גם יחזור לביקורים נסיכה". ידעתי שהביקורים יהיו פעם בכמה חודשים, ידעתי שגם אם הביקורים היו יותר קרובים כל יום בלעדי דור זה כמו נצח. ידעתי שנתרחק ושום דבר לא יהיה כמו שהיה, ידעתי שבנים אחרים יזמינו אותי לצאת בימי שישי הבאים, ואני ארצה להיות עם דור, אבל גם ארצה לא להיות לבד. ידעתי שזה סותר את עצמו. ידעתי אבל שתקתי.
לא היה עוד מה להוסיף, המילים נתקעו בגרון ולא רצו לצאת, גם לא היה טעם שיאמרו. התרחקתי ממנו ובחנתי אותו, חתיך כמו תמיד. העיניים הגדולות בצבע דבש, שיער קצוץ שחור, חיוך כובש ומטר תשעים של שרירים ושיזוף. "אני אוהב אותך המון נסיכה" אמר דור והוסיף "אל תשכחי את זה אף פעם". לא יכולתי יותר, שטף חדש של דמעות הציף את עיניי ומלמלתי "גם אני אוהבת אותך המון המון, תבטיח לי שתשמור על עצמך". דור חייך ונתן לי נשיקה אחרונה, הוא רץ לאוטובוס שכבר כמעט החל לנסוע ושלח לי נשיקה נוספת באוויר.
האוטובוס התרחק ואיתו גם דור, ואני ניסיתי בכל כוחי להריח את מה שנשאר ממנו, אבל לא נשאר כלום.