זהו. הוא נגמר. עידן "יודה/יהודה/יו הכוסוןןןןן" חלף מן העולם רשמית. אני שמחה, גאה, מתכבדת ונרגשת להודיע שנמאס לנו לראות את הממתק הלאומי ז"ל שלנו בכל חור ובכל פינה שרק מאפשרת לו להביט אל המצלמה, סוחט בכוח את שאריות הכבוד העצמי שלא נשארו לו כדי לקדם מוצר שלא מעניין אפילו את קצה הבוהן שלו בעצמו.
יהודה יקירי, הפצעת לחיינו עם חיוך הורס ואישיות ממגנטת. גרמת לנו לחבק את הכרית בזמן שצפינו ב"לחיי האהבה" ולבכות מהתרגשות כשכמעט לקחת את ידה של הנשמאמי הלאומית. אהבנו אותך כשהיית שכן של צ'יץ, צמוד של בוימוולד וחצי שני של נינט אבל נדמה לי שגדולי המשוררים (ביט 69, ברור!) ניסחו את זה בצורה הטובה ביותר: "די. זה נמאס. מתי אנחנו נבין את זה כבר?"
הגיע הזמן, יהודה, לארוז את המזוודות ולחזור למקום ממנו באת: צורך אובססיבי בפרסום הוא מחלה, ועדיף להשקיע את האנרגיות בטורנירים של ברידג' בקריית גת. הפרידה תהיה קשה,זה נכון אבל הגיע הזמן להודות באמת: אפילו ממאיה בוסקילה כבר נמאס לנו פחות.
המלחמה נפתחה הטוקבקים ערוכים ומוכנים: יודה עדיין חם או שימסור ד"ש לסבתא בבית האבות הקרוב? הבחירה בידיים שלכם, ונינט כבר מורטת את השערות שלא נשארו לה מרוב התרגשות...