איך אמרת קוראים ל-10 של ברזיל?

זיכרונו של אוהד הספורט, בעולם בו שחקנים מנשקים את הסמל שבחולצה כדי להוכיח למצלמות ולקהל את נאמנותם לקבוצה - יומיים לאחר שדרשו להיכנס לרשימת ההעברות בגלל מחלוקת על מענק חתימה – הוא הנכס היקר לו ביותר. אנחנו אוהדים קבוצות ספורט גם בימים בהן הן משחקות נורא ואפילו כושלות, מלווים אותן לליגה נמוכה אם יש צורך, רק בגלל שפעם, בעבר, הסבו לנו את האושר, את תחושת השייכות, ההזדהות הסנטימנטלית העמוקה עם רעיון המשפחה – משפחת בית"ר ירושלים, לדוגמא.

והמשפחה הזאת, גם כשהיא על סף פירוק, היא עדיין הבית החם ממנו יש לנו זיכרונות מתוקים. זיכרונות של אורי מלמיליאן, ניגש לבעוט בימק"א כדור קרן מהפינה שהמרחק ממנה ליציע הוא עשרים סנטימטרים. זיכרונות של מספר 8 צועד בגמלוניות, ראשו מוטה כלפי מטה, זרועותיו נעות לצדדים ברובוטיות מוזרה, רק כדי לסובב עוד כדור בננה מעל גדעון אלרן, בגמר גביע המדינה. וכשהוא תלה את נעליו ידענו שהנכס היחיד שנותר לנו הוא הגעגוע, ההכרה כי זכינו לראות בימינו את מספר 8 האלמותי, סמל המנורה על חזהו, משחק כדורגל בעידן שלפני השידור הדיגטלי. והיום, כשאל המגרש עולה ברעננות מקסימה, רענן דרעי, לגבו הספרה 8, בטבעיות שכזאת, אותו לב שגאה בהתרגשות בכל פעם שאורי נגע בכדור נחמץ בידיעה שמשהו, בסיסי מאוד, לא בסדר בתמונה הזאת.

אורי מלמיליאן ובית"ר ירושלים בימק"א הם זיכרונות ילדות פרטיים שלי. תפקידם לשמש מטאפורה לכל אותם רגעים פרטיים שהעניקו לנו ספורטאים גדולים, כל אחד בשעתו, כל אחד וספרתו, וקבוצתו. האמריקאים – ומסתבר שגם הארגנטינאים – יודעים היטב שלעולם לא תצליח העין לגשר על הדיסוננס המטורף כשתראה מישהו אחר נועל את הכחול ולבן המפוספס ולגבו ה–10. מספר 10 היה רק אחד – דייגו מאראדונה. וכך גם פלה. וכך גם קרוייף ובקבנבאואר ופושקש ופלטיני ויאשין. 10 בזהוב הוא רק פלה. 14 בכתום הוא רק קרוייף. במחילה על כבודם של שוערי נבחרת רוסיה – אבל מספר 1 היה רק אחד, לב יאשין.

בארצנו הקטנה ומוקפת האויבים, זו שהמועדונים המסודרים והגדולים שלה נפרדים רק בטקס הענקת זר פרחים משחקני העבר המפוארים שלהם, שהפכו את המועדון למה שהוא, שהזרימו לקופתו מיליונים רבים, ששימשו מודלים לחיקוי וסיבה לאהדה לדורות של בני נוער שעברו לאהוד את הפועל ת"א רק בגלל מספר 7 באדום, אותם רבבות שממלאים את הרחובות ועל גבם הספרה 15 של בניון, מוטב ילמדו שיעור או שניים בתרבות ספורט, באמירת תודה לאגדות ספורטיביות שקנו את מקומן בנצח בזכות.

יאמר נא אדם שזכה לראות את מיקי משחק במדי מכבי שלא חש צריבה בלבו לראות את ציון קובה בשעתו מתהדר בספרה 9, כאילו הייתה של אחרון השחקנים. יקום אוהד הספורט ויאמר שריבאלדו קנה את הזכות ללבוש את ה–10 של ברזיל. יעשה כל אחד חשבון נפש עם עצמו האם לא נכון יהיה להתחיל במסורת מכובדת ומפוארת זו של הוקרת גיבורי העבר שלנו בדרך הראויה להם ביותר? אם אין מוצאים להם עבודה במועדון, אם מתקשים לגייס תקציב לארגון משחק פרידה מכובד, לפחות יבטיחו כי את ה–8 של גיגי שפיגל לא ילבש יותר איש לעולם, גם אם קוראים לו אבי נימני. ימציאו נמני, בניון, רביבו והאחרים את אגדותיהם לצד ספרותיהם. יבראו הם את המספר בצלמם ולא להפך.