סחבק דה לה נטאשה

לילה אחד זיפזפתי למחוזות הנידחים של המספרים הגבוהים בממיר YES. לרגע היה נדמה לי שראיתי את ריטה. חזרתי אחורה. ערוץ 73? "מוזיקה ערבית. לצערנו אין באפשרותנו לספק מידע על שידורי ערוץ זה". אותם צעיפים, אותם ריסים, אותן הבעות. תואמת ריטה, אבל מקהיר. טרם התאוששתי מדיוות הצעיפים המסתורית, והנה עולים ובאים היי פייב, הגירסה המרוקאית. לבושים לבן, מוקפים בדוגמניות צרפתיות, רוקדים על גשר בפריז כמו סמי הורי בפרסומת לשמנת. אלה הולכים, ובעקבותיהם מגיחים הדג-נחש בסגנון עדות תוניס, היפ-הופ ערבי כהלכתו לפי כל חוקי הז'אנר. ארקדי דוכין הלבנוני מתפייט על צוק מול הים. יעל בר זוהר ובר רפאלי הירדניות, עם פן חלק-חלק ולוק ישראלי בעליל, משחקות גולף על דשא לונדוני בקליפ על אשה עשירה שיש לה הכל מלבד אהבה. בלי להקשיב לסאונד, אפשר היה לחשוב שזאת סצנה גנוזה מ"רמת אביב ג'". כדי שלא תהיה טעות, מופיע באמצע כל קליפ לוגו ענק: ART MUSIC. בסוף כל קליפ עולה רשימת קרדיטים ארוכה ומסתלסלת של כל העושים במלאכה, החל מהבמאים וכלה במעצבי השיער והתלבושות, שנדע למי יש יותר כבוד.

ART - Arabic Radio & Television היא טלוויזיה בבעלות פרטית המיועדת לאוכלוסיה הערבית באירופה ואמריקה. הסגנון שלהם מותאם לאנשים שהתרגלו לסטנדרטים מערביים של שידור והגשה, אבל מחפשים תכנים שיזכירו להם את הבית. חוץ מערוץ המוזיקה יש ערוץ סרטים, ערוץ ספורט וערוץ ילדים. רוב הקליפים שמשודרים בערוץ 73 הם עתירי תקציב עד מאוד. כמות הכספים שנשפכת שם בקליפ אחד על צילומי מסוק, אפקטים מיוחדים ומסעות לאיים רחוקים מספיקה להפקת דיסק שלם של שלמה ארצי. זאת כמובן לא ערובה לאיכות או טוב טעם, אבל זה בטח חלומו הרטוב של כל במאי קליפים מקומי.

הדעה הקדומה של האגו הישראלי המתנשא השתלטה עלי לרגע. לאן נעלם נגן העוד העיוור? איפה תזמורת הכינורות של ערוץ 1? איפה הזמרות שעושות עם הגבות? איפה הזמרים שמגלגלים עיניים? איפה הקאלט? לצפות מהקליפים הערבים ל"קאלט" זה להניח מראש שהם נחותים יותר. קאלט נוצר סביב משהו כל כך גרוע, מכוער, גרוטסקי, קיטשי ונלעג, שהרצינות הקיצונית שלו מעוררת התפעמות וגיחוך. הרגש שמתעורר מול מה שמכונה קאלט הוא רגש מתנשא של לגלוג וחיבה, סגידה וחמלה. זה מה שהיינו, אולי, רוצים להרגיש, כדי לגונן על עצמנו: מחשבה מובנית באגו הישראלי, החש את עצמו כאי של שפיות מערבית במזרח הפרוע. "אנחנו", כאילו, מערביים, ואילו "הם", האוריינטלים, פרימיטיבים ומפגרים. כמו המסר המתנשא שהפרסומת לצ'יפס, עם רקדנית הבטן השמנה שרזתה בזכות החטיף הישראלי הדיאטטי, מנסה להעביר.

אבל בסך הכל אנחנו די דומים. יושבים במזרח וחולמים על המערב, מחליקים וצובעים לבלונד, רוצות בחור נחמד לצעוד איתו לעד. כמה אירוני שדווקא בעידן של הטכנולוגיה המתקדמת וכפר גלובלי אנחנו חוזרים אחורה לקיצוניות הדתית, להתבצרות ה"אנחנו" מול ה"הם", ה"ציוליזציה" מול "הברברים". יש משהו מנחם בערוץ הקליפים הערבי, שנח לו בתמימות בין ערוץ אל ג'אזירה לערוץ הסורי. בכל מקום יש אנשים שכל מה שהם רוצים זה לשיר על אהבה נכזבת, לחלום על דוגמניות שמשחקות גולף ולבהות בקליפים, בקטע לא מחייב.