תגידו מי אתם (ונגיד לכם מי הקוורטרבק שלכם)

2. אם אליפות הסופרבול היתה נקבעת על פי ההתקפה בלבד – מיניסוטה ואינדיאנפוליס היו עולות לגמר. לקולטס יש את משולש ההתקפה הטוב בליגה: הריסון, ג'יימס ומאנינג. מאנינג הוא קוורטרבק נפלא שמתחיל להזכיר וגם אוסף מספרים שמזכירים את מרינו. הוא חייב לעמוד על כך שהקולטס יחזקו את ההגנה שלהם אחרת הוא יסיים עם אותו מספר אליפויות כמו מרינו. לנצח את הג'טס ולתקוע 45 נקודות בהתקפה זה יפה, לחטוף 24 מהג'טס- זה מעיד על בעיות מול התקפות מלוטשות יותר. מיניסוטה עוד תשתפר, במיוחד כשדני גרין יקבע את היררכיית ההתקפה- קודם כל מוס, אחר כך קרטר, אחר כך קולפפר. בינתיים קלפפר רוצה לרוץ, למסור ואם רק היה אפשר - גם לתפוס את המסירות של עצמו. גרין יעשה לזה סוף. אבל ההתקפה - אללה ירחמם. שום לחץ על כריס ווינקי, הקוורטרבק הרוקי של קרולינה.

3. יכול להיות שסט. לואיס של לפני שנתיים היתה רק סטוץ. הנה, הם נפלו בשנה שעברה בסיבוב הראשון ובערב הפתיחה הם ניצחו רק בגלל הטעויות של פילדלפיה. ההגנה של סט. לואיס היא עדיין בלוף, להתקפה יש הרבה כוכבים, אבל הדבק שלהם נמצא דווקא בקנזס סיטי.

לא, לא מדובר בטרנט גרין, שמרגיש איזו חובה למסור לעולם שאם הוא לא היה נפצע לפני עונת האליפות של הראמס, גם הוא היה מסוגל להוליך אותה, אלא דווקא למאמן דיק ורמיל, המאמן של אותה עונת אליפות. ורמיל לקח את קנזס עד לשניות האחרונות של המשחק נגד אוקלנד, למרות שמבחינת הסגל- לא מדובר באותה הליגה. וגם אז קנזס הפסידה לרגל של סבסטיאו ג'ניקובסקי, הפולני שייתן לריידרס הרבה נצחונות השנה.

4. מי שחושב שבארי סנדרס לא היה צריך לפרוש ולו בשל העובדה שהוא היה קרטב כל כך לשבירת שיא היארדים על הקרקע של וולטר פייטון, מוזמן לצפות השנה במשחקים של דאלאס ובפאתטיות של אמט סמית. סמית הוא נצר לדור גדול בתולדות דאלאס, דור שזמנו עבר. סמית פצוע והוא מעליב את עצמו כבר שנה וחצי, אבל הוא מתעקש להישאר ולו בכדי ששמו יחקק בטבלאות השיאים מתישהו בשנת 2004, וימות הספורט התחרותי או ההנאה מהמשחק. בויכוח הזה, אני מעדיף את סנדרס.

5. כיוון שברור לנו שההגנות הולכות לנצח גם השנה, הרי שההימור שלי לסופרבול - בולטימור נגד טמפה ביי נשאר בעינו. ברד ג'ונסון ואלביס גרבאק, הקוורטרבקים החדשים, יודעים בדיוק מה מצפים מהם: לא לעשות טעויות ןלתת מינימום טאצ'דאון למשחק. ג'ונסון וגרבאק עמדו בציפיות בשלמות. את השאר עשתה בשבילם ההגנה.

6. ועוד קוורטרבקים: דרו בלדסו דועך, כמו גם סטיב מקנייר, צ'רלי באץ' וקורדל סטיוארט, מסמני הדרך לקוורטרבק השחור. ברט פארב יכול לחזור להיות גדול בעיקר בגלל שאחמן גרין צוכיח שהשנה שעברה לא היתה פלופ והוא אכן רץ אחורי לגיטימי. ג'ף גורג' הולך להרוס עוד קבוצה (ובפעם הזאת יש לעמוד מאחוריו כיוון שמדובר בוושינגטון), ג'ף גרסיה עוד יהיה טוב יותר מסטיב יאנג.

7. אבל בחזרה להגנה. בכל עשור או חצי עשור נקבעת העמדה החשובה ביותר על המגרש, החלטה שנקבעת על פי שיקולים רבים כמו הגודל של שחקני פוטבול נוכחיים, האתלטיות שלהם, איכות שחקני הכשרון, טקטיקות, מאמנים שמשפיעים כיצד המשחק נראה. בשיאה של תקופת הקוורטרבקים נקבע שהשחקן החשוב ביותר הוא שחקן קן ההתקפה השמאלי - זה שאמור לשמור על הקוורטרבק מהצד העיוור שלו. היום אפשר כבר לומר שהשלטון עבר לליינבקר המרכזי, נשחקן שעומד באמצע של השורה האמצעית בהגנה, הלב. זה אמור לעצור את הריצה ולעזור חהפיל את הזורק ולעצור את התופס. שום עמדה בפוטבול לא מתקרבת לצי הכשרון שקיים בעמדה הזו: מרבקוס פאטון מקנזס, ג'וניור סיאה מסן דייגו (וואה, איזה שחקן), ליבון קירקלנד מסיאטל, הרדי ניקרסון מג'קסונויל, מרבין גודפרי מטנסי, סם קווארט מבאפלו, מרווין ג'ינס מהג'טס, זאק תומאס ממיאמי (וואי וואי, איזה שחקן), לונדון פלטשר מהראמס, בריאן אורלכר משיקגו (וואי וואי וואי וכו'), וכמובן ריי לואיס, האמא של כל הוואיים.

8. איזה כיף פה. תמורת 40 דולר בחודש אפשר לראות פה שבעה משחקים באחת בצהריים ועוד שלושה בארבע. לתשומת לבם של ה"ה ג. לוי ומ. טנזר.