אליפות אירופה 2001 תיזכר כאחת המוזרות בתולדות נבחרת ישראל. כלומר, אם בכלל תיזכר. נדמה שכבר הרבה שנים מפגש הפסגה הדו-שנתי של נבחרות היבשת לא הותיר רושם כל כך זניח על הכדורסל הישראלי. הציבור לא כסס ציפורניו, הענף לא היה כמרקחה, הכל עבר בשוויון נפש מופגן.
הסיבות ידועות: ישראל יצאה לאנקרה, למעשה, עם הנבחרת השנייה שלה, ויש גבול עד כמה אפשר להתעניין בגורלה של ישראל ב'; מהעובדה שלטורקיה יצא הרכב מילואים נגזר יחס שמקבל טורניר הכנה - המסר היה שמה שחשוב הוא העתיד, לא ההווה. שוודיה 2003, לא טורקיה 2001. צריך רק לקוות שלקראת האליפות בשטוקהולם, בתקווה שנגיע אליה, לא יספרו לנו כי מה שחשוב באמת היא האליפות של 2005. כשמפתחים הרגלים מהסוג הזה קשה להיגמל מהם. אנחנו הרי מכירים מקומות בהם כבר שלושים שנה מכריזים מדי פתיחת עונה על בניית קבוצה.
הסיבה השנייה לאדישות המסויימת היא הירידה הכללית במעמדם של המפעלים שמאורגנים על ידי פיב"א. עד שאליפות היבשת לא תעבור לשיטת בית וחוץ (אפשר להתפשר על פיינל-פור במקום ניטרלי), זה גם לא ישתנה. פרנסי פיב"א לא קוראים עברית, ומותר לשער שכמה עיתונאים נודניקים מישראל לא יצליחו לשנות את אורחותיהם. התקווה היחידה היא שהמציאות תכפה עליהם לעשות את השינויים המתבקשים. אם טורקיה לא היתה מעפילה לרבע הגמר, היציעים באיסטנבול היו כה ריקים והביזיון כה גדול שאולי אפילו בפיב"א היו מבינים שצריך לעשות משהו. אבל טורקיה, בעזרת רוח גבית נדיבה, הגיעה לאן שהיתה צריכה, ואפשר למשוך את הבלוף לפחות עוד שנתיים.
הרבינו לעסוק בימים האחרונים בשחקנים החסרים שלנו, וכמעט שכחנו שגם בנבחרות אחרות באליפות הזו יש יותר נפקדים מנוכחים. המשחקים בבית הישראלי נראו לעיתים כמו המשך ישיר של אליפות העולם לנבחרות עתודה, משהו כמו אליפות אירופה עד גיל 23. שחר גורדון ומשה מזרחי לא האמינו בחלומותיהם הוורודים שיעלו כבר בקיץ הנוכחי בחמישייה הפותחת של משחק באליפות אירופה. קפיצת המדרגה המהירה מדי אולי מחמיאה להם, אבל הרבה פחות למסגרת.
מולי קצורין ודיוויד בלאט זכו, ובצדק, למחמאות רבות על כך שהפיקו את המירב מצוות מוגבל בכישרון וצנוע בניסיון. בשני הקייצים האחרונים - אשתקד במקדוניה בנבחרת העתודה, והשנה בטורקיה - נרשם חידוש בנבחרות ישראל. פתאום היינו החכמים, הקבוצתיים והמנוצלים יותר מהיריבות. כל כך הרבה שנים, במפגשים עם נבחרות וקבוצות אירופיות, היתה תחושה כללית שהשכל, הקבוצתיות ובעיקר ההגנה נמצאים בצד שלהם; לנו נשארו הפרטאץ' ולעיתים הכישרון. והנה, עידן חדש. נבחרת העתודה, כידוע, הצליחה בזכות הרוח הקבוצתית וההגנה, ולמרות העובדה שלא כללה כשרונות בסדר גודל של אן.בי.איי כמו חלק גדול מהנבחרות המקבילות; הנבחרת הלאומית שרדה בזכות ערכים קבוצתיים, שהפכו את השלם לגדול מסכום חלקיו. למאמנים של שתי הנבחרות יש חלק בזה.
מנגד, צריך לזכור את כלל הברזל: יותר קל לאמן ולגבש נבחרת שהיא אנדרדוג, שיש בה פחות כוכבים ויותר פועלים נמרצים ואסירי תודה על ההזדמנות שקיבלו. להוציא את המקסימום משחר גורדון וליאור ליובין, זו חוכמה יותר קטנה מאשר להתעסק עם שטיינהאור וקטש. ככל שלשחקן יש יותר כישרון, קבלות ואגו, כך קשה יותר לשכנע אותו לעשות את הדברים בדרך של המאמן. הוא הרי יודע הכל.
האליפות הזו ואווירת ההזנחה המסוימת שאפפה אותה, מעלה שוב לדיון את שאלת מעמדה של הנבחרת. יתכן מאוד שגם עם שטיינהאור והנפלד היינו מגיעים בדיוק לאותו שלב, אבל העניין עקרוני: אם מחליטים שהכדורסל הישראלי מניח בראש סדר העדיפויות שלו את הנבחרת והצלחתה במפעלים היבשתיים, אזי השחקנים הטובים ביותר בכל רגע נתון צריכים להיכלל בסגל. אם דבקים בהחלטה כזו, או אז המנוחה לגב של הנפלד צריכה לבוא על חשבון העונה של מכבי תל אביב ולא הקיץ של הנבחרת. גם לשטיינהאור היה מקום בסגל, אפילו מקום של כבוד לאור הבינוניות ההתקפית של הגבוהים שנסעו. אם הנפלד יכול לפתוח את העונה עוד מעט עם מכבי, הוא יכול היה להיות באנקרה עם הנבחרת. אם היא לא מספיק חשובה כדי להרוס לו את הקיץ, אולי צריך לפרק את המסגרת ולהשאיר את הכדורסל לקבוצות. בפועל, כמו תמיד, ניסו ללכת בדרך ביניים, והתוצאה היא נבחרת שנסעה לאליפות אירופה ונראתה כאילו היא בטורניר הכנה לשוודיה 2003, שגם היא כנראה תיראה כמו מחנה אימונים לקראת משהו.