מה לא אמרנו על האייטיז? שהם היו קרים, שחורים, מלנכוליים, כבדים, מסיבת קונספט בנושא דיכאון, נראים כמו התספורת של סוזי, מרגישים כמו הצרות של מוריסי, מלחינים שירי משוררים, עושים תסרוקות משוגעות בשערות של התחת, שהם קג'אגוגו, דורלקס סדלקס, איינשטרוצנדה-איך שלא קוראים להם, שלכל אחד היו תקופות אפלות בעברו ואנחנו ממש לא רוצים לדבר על זה.
מה לא אמרנו על הרטרו לאייטיז? שהוא ילדותי, שהוא לא יותר ממסיבת כיתה, שרק החנונים יגיעו, שהוא לאנגלים שלא לקחו מספיק סמים בחיים, שהוא לפייגלעך גרמנים, שבניגוד להתרפקות על הסבנטיז אין בצידו שום הנאה, שעדיף כבר לחזור לטירונות. עד שעבר חתול שחור אחד וגרם לנו לבקש סליחה.
פליקס סטרלינג נולד וגדל בפרברים של שיקגו. כבר ב-86', כשהוא עוד תלמיד תיכון, היה לו להיט ענק במועדוני העיר בשם "פנטזי גירל", כשהוא משמש כבן טיפוחיו של די.ג'יי פייר. אחרי שבחר לעצמו כינוי בהשראת הקומיקס האהוב עליו (פליקס דה קאט), הוא פיתח לאורך שנות התשעים קריירה שהבליטה אותו כדמות ייחודית לעומת בני דורו משיקגו ועולם המועדונים בכלל. הוא הוציא סינגלים תחת שמות כמו אפרוהד, וונדרבוי, Aurra ואחרים וגם שלושה אריכי נגן (שהמומלץ בינהם הוא "Dark In The Alone(. אבל הכל היה הכנה לדבר האמיתי.
ב-99' הוא הוציא, תחת השם מאדקאט קורטשיפ, את "I Know Electrikboy, מהתקליטים המושלמים בתולדות האלקטרוניקה. הוא כלל את השילוש הקדוש והנדיר של שירים גדולים, צליל חדש ומוסר השכל. מחווה עדכנית של תקליטן האוס אמריקאי שחור למוזיקה אירופאית מלפני שני עשורים. האייטיז מעולם לא ידעו שיכול להיות להם כל כך הרבה גרוב. הדיסק הפך לתקליט השנה כמעט בכל גוף תקשורת שמכבד את מקצועו, אבל לא קיבל את הריספקט המגיע מבחינת מכירות הרבה בגלל סירוב חברת התקליטים שלו להשקיע בסיבוב פרומו שני (אחרי שהוא התחיל לחלחל). פליקס הפסיד הזדמנות, מוצדקת, להגיע למעמד של התקליטים של מובי או פאט בוי סלים, אבל עשה עם זה רק דברים טובים.
שנתיים אחרי הוא חוזר עם מעין תקליט המשך, שמצליח לשמור כמעט על אותה רמה. Kittenz And Thee Glitz (השם הוא רק אחת המחוות בדיסק ל- RTL-שיק), נשמע כמו החלק השני בסדרת "פליקס מצדיע לאייטיז" וגם הפעם זו הבנדנה הכי טובה בעיר.
בשנים האחרונות התרגלנו לשמוע בעיקר את הגרסאות של נערים לבנים למוזיקת המסיבות של העשור ההוא - ז'אק לו קונט, ליידיטרון או אנשי האלקטרו הגרמני החדש הם רק חלק מהדוגמאות. שלא לדבר על הקאמבק של ניק קרשאו. בדרך כלל זה נע על הגבול שבין התחכמות מוצלחת לנוסטלגיה נטולת גרוב. אצל פליקס אפשר לשמוע איך נשמעות שנות השמונים המסונתזות עם מבטא גרמני, בעיניו של ילד שחור משיקגו. עם הרבה יותר מיץ, כמובן.
בדיסק החדש אפשר לפגוש צלילים סינתטיים, בחורות עם מבטא גרמני משובש, מסיבות עם יותר מדי קוק, שמפניה מקולקלת, סקס קפיטליסטי, שמש של מכוני שיזוף, חלומות הוליווד מגומי, פנטזיות "דאלאס". אבל זה שהאייטיז היה העשור שבו הכל נרקב (כלכלית, מוסרית, מוזיקלית), לא אומר שאי אפשר לעשות איתו חיים משוגעים. נהפוך הוא. רק אצל פליקס אפשר לשמוע בכזאת חדות את החום שמאחורי הקצב הצונן, התום שמאחורי הלכלוך, האמת מאחורי השקרים, הדאנס שבדקדנס, הנשמה שבפלסטיק. רק פליקס נשמע מוחה דמעה בעין אחת כשהשנייה מורחבת אישונים מהמסיבה הכי טובה בעיר. האייטיז לא נשמעו כל כך טוב אפילו בשנות השמונים.
* את הכתבה אפשר למצוא גם בגליון אוגוסט של המגזין "ניוזיק"
טלפון למנויים: 03-5686168