במלחמת ששת הימים הייתי בת 12 ואחי בן ה-19 היה בצבא. גרנו ברמת החייל שבתל אביב. אני זוכרת את הדאגה הגדולה בבית לאחי ואת הלחץ שבו היה שרוי אבי. הוא הושפע מאוד מהתעמולה של מדינות ערב, וחשש שרע ומר יהיה גורלנו.
אני ואחי התאום היינו צעירים ותמימים ולא קלטנו עדיין מהי מלחמה. בפעם הראשונה שנשמעה צפירה שיחקנו בחצר בית הספר ולא רצינו להיכנס למקלט. ברוב הבתים בשכונת מגורי לא היו מקלטים. השכנים שיתפו פעולה בחפירת שוחות בשדה הסמוך ובהנחת שקי חול לצדן.
אחד האירועים שנחרטו בזכרוני הוא הלילה בו נשמעה אזעקה. רצנו והתחבאנו בשוחה. זה היה לילה בהיר, שמענו מדי פעם קולות פגזים ואף ראינו שביל אש בשמיים. למחרת נודע לנו שאחד הפגזים נפל בסמוך לבית הספר בשיכון דן.
כשהסתיימה המלחמה ואחי חזר הביתה מאובק ועייף, היתה שמחה גדולה. השכנים באו להשתתף בשמחה והרימו כוסות לחיים. אחרי המלחמה היה פרץ של שמחה והתרוממות נפש על הניצחון וכיבוש ירושלים המזרחית וכמובן על כך שהכותל בידינו. משפחות רבות נסעו לירושלים, למערת המכפלה ולבית לחם ואווירת גאווה עטפה את כולם. יחד עם זאת, כולם זכרו את הנופלים ואת המשפחות השכולות, ששילמו מחיר כבד.