לפני מלחמת ששת הימים עמדו בצמתים בני תנועות הנוער וצבעו את פנסי המכוניות בכחול כהה או בשחור, תמורת כמה לירות. כהכנה לימי הלחימה הצפויים הכינו דיירי הבניין שלנו שקי חול ליד דלת המקלט. כל בניין קיבל כמה שקי יוטה, אותם מילאו כל הדיירים הגברים, ובעיקר הילדים, בחול שהיה מצוי בשפע ליד הבית. לאחר מכן ערמו את השקים ליד המקלט וליד פתח החירום שלו. הכנו מיכלי מים ושירותים במקלט, שהיה למעשה מחסן לאופניים ולעגלות. היתה הרבה פעילות בשכונה באותם ימים: הדבקנו את החלונות בסרטי הדבקה, האפלנו את החדרים עם שמיכות והכנו מזון.
בזמן המלחמה הייתי בכיתה ה'. חזרנו מטיול שנתי ליד גבול עזה וראינו את חיילי האו"ם אורזים ועוזבים בהוראת הנשיא נאצר, שסילק אותם משם. כשהגענו הביתה היתה שמועה שמגייסים את הגברים למילואים ונורא פחדתי שיגייסו את אבא שלי. עלינו מרומניה ובאותה תקופה היינו רק 4 שנים בארץ. אבי היה מבוגר מכדי לשרת במילואים והיה לו לחץ דם גבוה ומחלת לב. לכן, רק המכונית שלו גויסה למאפיה באזור התעשייה בחולון, כדי להביא לחם לחנויות, מפני שכל המשאיות והצעירים גויסו מראש בתקופת ההמתנה. אבי היה מאוד גאה בכך שהיו זקוקים לו.