בחדש של אתניקס אפשר להשתמש כדוגמה מצוינת לסיפור על העקרב והצפרדע. אתם יודעים, העקרב רוצה לחצות את הנהר ומשכנע את הצפרדע שלא יעקוץ אותה - למרות טבעו - מכיוון שהוא זקוק לה. הצפרדע משתכנעת, מעמיסה אותו, ובאמצע הדרך חשה בדקירה ארסית בישבנה הירקרק. "עכשיו שנינו נטבע", היא אומרת לעקרב. "חתיכת אידיוט", לא שוכחת להוסיף. "כן, זה נכון", מתוודה העקרב, "אני לא יכול לשלוט בזה. זה הטבע שלי". ושניהם שוקעים למצולות כשרק מוסר ההשכל צף מעליהם: יש אנשים שהטבע שלהם חזק מהם. יש גם להקות.
זו לא חוכמה גדול לרדת על אתניקס ולכתוב את המליצות הקבועות על בית חרושת ללהיטים, המרענן הרשמי של הקיץ, השידוך הציני עם אייל גולן והפופ המתוכנת שלהם. אתניקס - וחשוב לציין זאת לזכותם - באמת מנסים לשבור כיוון. "בדרך שלך" מנסה להיות אחר ולהישמע אחר. אבל הוא לא מסוגל. זו השורה התחתונה וצריך לומר אותה כבר בהתחלה.
אתניקס מבטיחים ומפתיעים כבר בפתיחה. "היא אמרה" נשמע כמו שדרוג של "מחר אני בבית" מבחינת הטקסט, הסאונד והמורכבות. גם "לא עוד!" מבטיח דברים שונים (גם אם לא מלוטשים וטובים באמת), תוך שימוש בגיטרות מכסחות ובניסיון להוסיף איזה חספוס לצליל של הקלידים, משהו שיחליף את המתוק של הארטיק בחמוץ של נוזל מכונות, אבל נופל קורבן לשורות כמו "על מה אנחנו נלחמים?/ הרי כולנו ילדים". אפילו "שיר האמיצים" נשמע - לפחות באוזניי - כמו טקסט עם מודעות עצמית וקורטוב אירוניה יתרה ביחס להמנוני החיילים שהלהקה רגילה לייצר. אבל בהאזנה רטרוספקטיבית גם אשליה זו מתמוססת ומתברר כי לא הומור עצמי ולא צימר בגליל, אתניקס פשוט לא יכולים אחרת.
בכלל, "בדרך שלך" הוא אלבום מאוד מעודכן מבחינה פוליטית. הוא רווי טקסטים אנטי מלחמתיים (למרות שאין תחליף של ממש למנטרת המחץ "במקום מכונות של מלחמה/ בואי נקנה רק תותים"), מטיף לשלום בין גלקטי וכאלה. אבל המצב חרא, העם חרא ותעשיית המוזיקה על הפנים, כך שלקליסקי ונחמה הפקות בע"מ לא נותר אלא לשחק אותה נביאי זעם ב"תראה עולם" ו"מולדת קטנה", אבל לחרבן לעצמם את הכל עם "געגועים" - שלא שייך לכלום - ו"שיש", ששייך לתקופה ש"כתם הפרי" היה קאלט במועדוני מחתרת, ולהזכיר לעצמם וגם לנו שהם פשוט, אבל פשוט, לא יכולים אחרת.
על כל "לא עוד!" אמיץ, מגיע "געגועים" מגובב ומתקתק. על כל "היא אמרה" נסיוני תוקף מימין תפוח מסוכר בשם "שיש". יכול להיות שלוח הזמנים דחק ואתניקס רצו להספיק ולהוציא את האלבום הזה במקביל ליומני הנוער, אבל הם היו צריכים להבין שפשוט לא היה להם מספיק חומר להמשיך בקו שהציבו לעצמם. קראתי את זאב נחמה במוסף המוספים של עיתון העיתונים מספר שנמאס לו מהמוזיקה שהוא עושה, ושהוא מרגיש כמו פרוזן יוגורט - טעים אבל ממוצה לחלוטין. התשובה שלו לתחושת הקבס העצמית היתה אמורה להיות "בדרך שלך". אבל איפה שהוא בדרך ל"בדרך שלך" אתניקס איבדו את דרכם וגילו שבחשכה, הכי קל והכי בטוח, הוא לחזור על עקבותיך.
לסיכום: "בדרך שלך" היה יכול להיות האלבום הכי טוב של אתניקס אם היה כולל רק שש רצועות.
עצה לסיום לאתניקס: אל תיכנסו למלכודות "המוזיקה הרצינית". גם פופ מדויק וציני הוא עניין שדורש וירטואוזיות. תסתכלו על אבבא. הם נחים על משכבם, שמחים בחלקם ובחשבון הבנק שלהם. ואחרי הכל - זה מה שבאמת קובע, לא?